קרום המוח
קרום המוח (ניאו קורטקס) מורכב מנוירונים (תאי עצב) בעלי יכולת אינסופית לארגון מחדש של מידע על פי המציאות אותה אנו חווים. בכל רגע בחיינו אנו קולטים כ-400 מיליארד חלקיקי מידע המגיעים אלינו מעברי החישה השונים ומתארגנים בתוך רשת עצבית של קישורים (אסוציאציות) בקרום המוח. הקשרים במוחנו הם "אנחנו"⁴ במובן שאנו תופסים וחווים את העולם לפי הדרך הייחודית בה מתקיימים הקשרים בכל אחד מאיתנו, אין שני אנשים בעולם שלהם מפה זהה של קישורים במוח.

תהליך של לימוד, בין אם זהו לימוד של תנוחה חדשה ביוגה או של שפה חדשה, גורם ליצירת קישורים חדשים במוחנו, כך שככל שנשוב ונלמד, כן יגדל מרחב תפישתנו.
הנירולוג ד"ר מיכאל מרזניק מאוניברסיטת UCSF גורס ש"בכל פעם שאנו עוסקים בפעילות חדשה, מעצב המוח את עצמו מחדש".¹ תהליך זה אינו מסתיים בילדות אלא ממשיך לכל אורך חיינו והוא מאפשר לנו לבנות רפרטואר של מיומנויות ויכולות אותם אנו יכולים לבצע בצורה אוטומטית.²

למרות האמור לעיל התפיסה הרווחת היום היא שאנו מנצלים רק כ-5% מהיכולת של המוח שלנו, כלומר רק חלקיק קטן מיכולתנו, מהפוטנציאל האגור בנו. מדוע עם כן איננו ממשיכים ללמוד ולהרחיב את הקישורים במוחנו?

השאיפה למצוא דרך חדשה
משה פלדנקרייז, בספרו "שיכלול היכולת" מתאר את אחת הסיבות להגבלה של הפוטנציאל שלנו:
"הגבלה זו נובעת בעיקר מן העובדה שאנו חדלים ללמוד, בדרך כלל, ברגע שהגענו לכושר מספיק, פחות או יותר, בשביל לבצע את הנחוץ לנו להשגת המטרה המיידית שלפנינו. כך למשל אנו משפרים את שפתנו עד שמבינים אותנו. אבל כל אדם הרוצה לדבר בבהירות של שחקן במה, מוצא שעליו ללמוד היגוי במשך שנתיים שלוש בכדי להגיע ליכולת קרובה יותר ליכולתו הפוטנציאלית…" ³
פלדנקרייז מתאר מצב שבו מתוך נוחות או בינוניות אנו מפסיקים את הגדילה שלנו, את הלימוד שלנו, מכיוון שלימוד נוסף זה אינו משרת עוד מטרות "פרקטיות". ניתן לומר שבמצב זה חסרה בנו השאיפה לגדול.

מגבלה נוספת שניצבת בפנינו בדרך למיצוי הפוטנציאל נובעת מההתניות שלנו.

התניות ומודעות להתניות
מהי התניה? התניה (או בשמה הספרותי התניה קלאסית או אופרנטית) היא סוג של למידה אסוציאטיבית המצרפת שני גירויים לתגובה, או בדומה למה שכתב אריסטו לפני אלפי שנים "כששני דברים קורים יחדיו לעיתים קרובות, הופעת האחד תביא למודעות את השני" ⁹. ניסוי פאבלוב בכלבים הוא ניסוי מפורסם של התניה קלאסית בו צליל המושמע לפני האוכל לעיתים קרובות, גורם לריור אצל הכלבים גם אם הצליל מושמע בהמשך ללא האוכל. ההתניה תורגמה בהמשך למושגים עצביים של המוח בחוק הב^5,6 שבה הועלתה ההשערה ששני נוירונים שיורים בערך באותו הזמן לעיתים קרובות יצרו קשר עצבי יחדיו. בימינו ניתן לראות בעולם הפרסום שימוש בהתניה קלאסית⁷ כאשר מחברים, למשל, בין יוגורט ותה לשלווה ובריאות (דרך חיבור ליוגה) או בין אושר והצלחה לרכב מסמל מסחרי כלשהו.

מדוע ההתניה הקלאסית עלולה להגביל אותנו?
ההתניה הקלאסית, כאמור, מקשרת בין שני גירויים לתגובה. מה קורה כשאנו מגיבים לגירויים שוב ושוב בכעס? מה קורה כשאנו מגיבים שוב ושוב בעצב? באומללות? אם נשוב ונחוש את הגירויים ונגיב בצורה קבועה יבנה במוחנו קשר חדש המחובר לכל אותם הקשרים הקיימים הנקראים "אני". כך שהקישור בין שני הגירויים, ההתניה, יוצר תבנית במוחנו, תבנית של גירוי ותגובה דרכה אנו חיים את חיינו.
וכך אנו מנהלים את חיינו בין גירוי לבין תגובה, כמו היינו אוטומטים….
ולא די בכך שאותן תגובות, אותן תבניות,מגבילות אותנו ואינן מאפשרות מיצוי של כל מרחב האפשרויות שלנו, הן אף אינן מאפשרות לנו להיות מודעים לקיומו של אותו מרחב, אותו מרחב שהוא מחוץ ל"אני".

כך שלשם מיצוי הפוטנציאל יש צורך במודעות למרחב האפשרויות הפרוס לפנינו, מעבר לאפשרויות אותן הכרנו כבר בעבר. מודעות זאת מציבה בידנו את האחריות ואת יכולת הבחירה בדרך חדשה, בכל דרך בה נרצה ללכת.

ניתן לדמות, במידה מסוימת, את תהליך ההתפתחות העצמית לניסיון לחצות יער עבות.
בפעם הראשונה בה ננסה לפלס את דרכנו דרך היער, נמצא שאנו נזקקים למאמץ רב וסכין ארוך וחד. בפעמים הבאות נגלה שהנתיב הופך ברור יותר וקל יותר למעבר, ואם נעבור בו בתדירות גבוהה מספיק הרי שבסופו של דבר יהפוך לשביל ברור ואף לכביש רחב המאפשר תנועה מהירה מאוד. רובנו יצרנו מספר נתיבים כאלו בהיותנו צעירים והרפתקנים, החוויה הייתה מאתגרת וקיבלנו חיזוקים מהסביבה תוך כדי ההתקדמות.

ומה קורה היום? הנתיבים המוכרים רחבים ונוחים, אנו מוצאים שקל לנו לעבור דרכם שוב ושוב. ולמרות שלעיתים אנו משתעממים בדרך, ולמרות שלעיתים הנתיבים הללו מחזירים אותנו, בכל פעם מחדש, לאותם מקומות של כאב ואי נוחות אנו שבים ובוחרים בהם.
כאן נכנס תפקיד השאיפה לגדול, להתרחב. בעוד שאנו יכולים להסתפק בנתיבים שכבר יצרנו ומשרתים אותנו בחיינו, השאיפה לגדול דוחפת אותנו למצוא נתיבים חדשים שיענו לצרכים ולעולם המשתנה בכל רגע. בשלב השני עלינו להיות מודעים ליכולתנו לשנות את תפיסת חיינו ואת הדפוסים המרכיבים אותם וליצור "אני" חדש בכל רגע ורגע על ידי לימוד. מהרגע בו נעשינו מודעים למרחב האפשרויות ויש בנו את השאיפה להתפתחות מתחיל המסע ביער…. אך מהר מאוד נגלה שפילוס הנתיב החדש אינו קל ומוכר כמו הליכה בנתיב הקיים….

מיד עם היציאה למסע נשמע את קולות ההתניות הישנות שלנו המזהירות אותנו מפני הלא מוכר, הלא ידוע, קולות המאיצים בנו לבחור בנתיב המוכר והבטוח, זה שכבר צעדנו בו מיליון פעם. הקולות יגידו לנו ש:"זה לא מתאים לך ללכת בדרך כזאת", "את/ה לא כזה…", "הדרך הזאת לא בשבילך"….

כדי שנוכל להמשיך ולצעוד בנתיב החדש עלינו להשתמש בשני סכינים חדים.
הסכין הראשון הוא סכין ההתבוננות והטלת הספק, הסכין הזה יאפשר לנו להתבונן בהתניות שלנו, בפחדים שלנו, בסבך היער שמאט את צעדנו בדרך החדשה, ולהטיל ספק במוכר, בידוע. הטלת הספק בקולות שבראשינו ("האם באמת אינני כזה?" "האם אינני יכול היות גם כזה וגם אחר?" "האם הדרך הזאת אכן לא מתאימה לי?") תאפשר לנו את המרחב והאומץ לפילוס הנתיב שלנו.

הסכין השני הוא סכין המיקוד…
כמה פעמים רציתם לעצור בחנות או בדואר בדרך הביתה ושכחתם? כמה פעמים הגעתם למקום כלשהו בלי לזכור כלל את הדרך אותה עברתם? כאשר אנו מאבדים את סכין המיקוד שלנו, את היכולת שלנו להיות נוכחים בכל רגע ורגע, הנטייה הטבעית שלנו היא לחזור לדרך הישנה והמוכרת, לנתיבים הקיימים, לשכוח את השאיפה שלנו ללכת בדרך חדשה.

שני הסכינים דרושים לנו על מנת לחצות את היער. ללא סכין ההתבוננות והטלת הספק נגלה שאנו מתמקדים ומרחיבים את אותם נתיבים מוכרים, ללא סכין המיקוד נהיה מודעים להתניות ולפחדים שלנו אך לא נוכל לחקור אותם לעומק.

לכל אחד מאתנו יש את היכולת להגיע למיצוי הפוטנציאל שלו על ידי לימוד של העולם אותו אנו חווים, ללא התקבעות בדפוסי התנהגות ויכולת פיזיות ורגשיות קבועות. למרות הנוחות והקלות של החיים דרך התבניות הקיימות, הן אינן מאפשרות לנו להתרחב מעבר לעולם המוכר לנו ונותנות לנו את האשליה שהמצב קבוע ואילו לנו אין אפשרות לשנותו. על מנת להגשים את עצמנו עלינו לשאוף לשינוי, להתרחבות, עלינו להיות מודעים לכל מרחב האפשרויות שלנו ועלינו ליצור קשב, התבוננות ומיקוד שיובילו אותנו בדרך חדשה ולא מוכרת.
האם אתם מוכנים?

מקורות

יש לכם הארות או הערות אשמח לשמוע על כך