– איך מוצאים את היעוד שלך?
– האם אפשר לחבר בין יעוד לבין כסף?
– מהו היעוד של ישראל?
על השאלות האלו ועוד שוחחתי במפגש האחרון שלי עם טים קלי מארה"ב.
טים קלי הוא מורה, מרצה וסופר בתחום חיפוש היעוד.
את הראיון שלנו חילקתי ל-3 חלקים
על קו הזינוק – תחרותיות בין בני הזוג
היא: "אתה אף פעם לא עוזר לי, אני תמיד צריכה לעשות הכל לבד!"
הוא: "את צריכה לתמוך בי יותר ולהפסיק לקטר!!"
היא: "אתה לא מקשיב לי!!!"
שניהם: "הדרך שלך לא נכונה!!!"
נראה שמהרגע שנכנסנו לזוגיות, מיד לאחר ההתאהבות הראשונית (שתפקידה למסך על השונות והקונפליקטים)
אנחנו מתחילים במירוץ של מאבקי כוח קטנים וגדולים.
כל אחד מאיתנו מנסה למשוך לכיוון שלו, ל"שיא האישי" שלו, תוך מחשבה שהדרך שלו נכונה יותר, צודקת יותר או חכמה יותר…
ואני מתבלבל ונופל
אה… אה… אה… אה…
יוסי ודנה (שמות בדויים) הגיעו אלי אחרי תקופה ארוכה של קונפליקטים.
הם חיו כבר זמן רב בתחושה של ייאוש ועייפות גדולה, בחוויה שאין מוצא ואין טעם… והרבה תסכול.
בשיחה איתם שמעתי שהם, כמו רוב הזוגות, בוחרים בתוך הקונפליקט באחת משתי דרכים:
הם נאבקים אחד בשני, או מנתקים מגע אחד מהשני ומתכנסים בעצמם
(בדומה לתגובת ה"הילחם או ברח"[1]). מבחינתם אין דרך אחרת.
גם במקומות שסיפרו לי על הפשרות שעשו שמעתי את שרידי הקונפליקט שלא נפתרו באמת
אלא טואטאו מתחת לשטיח דרך ויתורים שלו, שלה או של שניהם גם יחד.
העברתי אותם דרך תהליך עדין של ה"עבודה" של ביירון קייטי.
פריצת הדרך אירעה כבר באמצע המפגש הראשון.
יוסי גילה שהטענות שלו כלפי דנה ("היא לא יודעת לחנך את הילדים כמו שצריך") זהות לטענות שיש לו כלפי אמו.
ראיתי איך עצם זיהוי התבנית והתובנה שתבנית זאת אינה קשורה כלל לדנה,
איפשרה לשניהם ליצור תקשורת אחרת: פתוחה יותר, מכילה יותר.
בסוף המפגש יצאו שניהם עם שיעורי בית לקראת המפגש הבא.
במפגש השני הם כבר הגיעו מחוייכים ועם סיפור:
השבוע נסעו מתל אביב לחיפה ורבו בדרך.
יוסי, לטענתה של דנה, שוב השתמש בילדים כדי לפגוע בה.
הם החליטו לעצור ב"אם הדרך" ודנה יצאה להביא קפה בארומה. להירגע קצת.
בהפסקה הקצרה הזאת דנה הצליחה לקחת נשימה עמוקה ולתרגיל את שיעורי הבית שלה.
היא זיהתה, דרך תהליך ה"עבודה", את המשפט שהכאיב לה:
"הוא לא צריך להשתמש בילדים כדי לפגוע בי".
וראתה איך היא מגיבה כשהיא מאמינה למשפט הזה:
בקורבנות, מרירות, בכיווץ ובהתפרצויות זעם צדקניות.
כשבדקה מי תהיה ללא המחשבה הזאת (אפילו לרגע אחד)
גילתה שהיא חופשייה יותר, פתוחה יותר ומכילה יותר.
היא אפילו הצליחה לראות למה יוסי כן צריך להשתמש בילדים כדי לפגוע בה
(למשל, כי אחרת,היא לא ממש מקשיבה למה שהוא מבקש)
ובעיקר איפה היא לא צריכה להשתמש בילדים כדי לפגוע בו
(למשל, כשצעקה עליו שלשום כשלא נתן תשומת לב לילדים)
וגם לפגוע בעצמה (למשל, היא פוגעת בעצמה במחשבות שלה,
כשראתה בעיני רוחה את הילדים שלה בעתיד חווים תסכול בגלל המריבה שלהם).
ברגע אחד היא התמלאה אהבה ליוסי והייתה יכולה להכיל גם את הדעה שלו, השונה כל כך משלה.
דנה חזרה לאוטו מחוייכת, עם שתי כוסות קפה, חיוך ונשיקה חמה.
"אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך" היא אמרה. יוסי נמס….
מכאן ועד לחיפה הם שקעו בשיחה בונה על איך הם רוצים לגדל את הילדים שלהם
ואיך הם מגשרים על הפערים בתפיסות השונות שלהם.
למפגש השני איתי הם כבר הגיעו פתוחים ורעבים לצידה נוספת לדרך.
אז מה קרה כאן בעצם?
דנה, במקרה זה, הצליחה להכניס מודעות לתוך הקונפליקט.
היא פעלה לפי ההוראות של שעורי הבית שלה:
* היא לקחה לעצמה רגע לבד, להתרחק לרגע מעין הסערה ולהתבונן.
* היא הצליחה להרפות דרך תרגול קצר של נשימה והתבוננות.
* היא זיהתה מה המחשבה שמכאיבה לה ביותר בסיטואציה הזאת ("הוא לא צריך להשתמש בילדים כדי לפגוע בי")
* ואז תרגלה את שיטת ה"עבודה" על אותה מחשבה (ארבע שאלות והיפוכים) וחוותה שחרור מיד.
במקום להתקבע, כמו שעשתה תמיד, בחשיבה של "או-או"
היא הצליחה בסוף התהליך לראות את ה"גם וגם" ומתוך התובנה הזאת הצליחה לראות מבעד לקונפליקט את האהבה שלה ליוסי.
כשדנה הביאה את המודעות הזאת אל הקונפליקט נעלמה התחרות
ואיתה נעלם גם, באופן טבעי, הצורך של שניהם להשתמש בילדים כדי "לנצח" את בן הזוג.
בדרך זו היו שניהם פנויים להתייצב יחד ולתמוך אחד בשני למען מטרה משותפת.
לא עוד תחרות אלא עבודת צוות.
מעניין לראות שדנה ויוסי לא ויתרו או התפשרו בתהליך הזה,
הם גם לא המשיכו להיאבק.
הם הצליחו להיחלץ מהדיכוטומיה וחוו דרך אחרת (ויש יגידו "גבוהה" יותר)
של התבוננות מפרספקטיבה שונה שיצרה דרך חדשה עבורם.
צריך שנים לטנגו
כדי לקיים תחרות (או מאבק) דרושים שנים. אחד לא מספיק.
האם אפשר לקיים תחרות כשיש רק אצן אחד על המסלול?
מספיק שצד אחד בוחר להיות "גדול" יותר ולהביא מודעות חדשה לקונפליקט כדי ליצור משהו חדש,
אך אם נבדוק, יתכן ונגלה שבחיינו אנחנו בוחרים פעמים רבות,
מתוך חוסר מודעות, להיות צודקים (וקטנים) על פני מאושרים (וגדולים).
אם הצלחתם באמת ובתמים להביא מודעות לתוך הקונפליקט יתכן
ובני הזוג שלכם יצליחו לחוות את אותה הרחבת מודעות (כמו במקרה של דנה ויוסי),
במקרים אחרים יתכן והם ימשיכו להתחרות כנגד עצמם.
בכל מקרה, אתם… כבר לא תהיו עוד על קו הזינוק.
שאלות? מחשבות? תהיות?
אתם מוזמנים לפנות אלי
[1] עוד על תגובת הילחם או ברח כאן למשל: http://en.wikipedia.org/wiki/Fight-or-flight_response
כתיבת תגובה