רון ארד לחופש נולד

בשבוע שעבר ראיתי את תחקיר יומני השבי של רון ארד בתוכנית עובדה.
המשדר היה מרגש והתקשיתי לעצור את זרם הדמעות.

הרבה אנושיות התגלתה שם. הרבה רגש. ומעל לכל, המחשבות של רון ארד על החיים שלו בעבר והרצון שלו לחזור לשיגרת חייו:

"ועכשיו ליקרות לי מכול תמי ויובל: אני משתדל לשכוח אתכם כי כל זיכרון שהוא חונק את גרוני
אבל דעו לכם שאני אוהב אתכם וכנראה אתם הסיבה היחידה המונעת ממני לחשוב על הרע מכול ….
אני מבטיח לכם לפחות את הדברים הבאים:
א. אני עוד אחזור. שנה? שנתיים?
ב. לעולם ושוב לעולם לא אעזוב אתכם שנית אפילו אם אצטרך להפסיק לטוס.
ג. יהיה לנו בית חם ואוהב וטוב כפי שלא היה לנו מעולם.

ושוב לתמי, היום בלילה חלמתי עליך וזה היה נהדר.
פשוט שנינו נפגשנו אחרי יום עבודה על הדשא ושוחחנו כרגיל ופתאום הייתי שוב איתך.
להתעורר מזה היה יותר קשה, האמיני לי, אבל זה נתן לי מספר דקות של אושר".


בתמונה: רון ותמי בימים אחרים

ברגעי המשבר שלנו. כשמרקם החיים המוכר נקרע, בעת מחלה קשה שלנו או של קרוב משפחה,
כשאדם קרוב לנו נפגע או נפטר ובכל חוויה מטלטלת אחרת יכולת הראיה שלנו משתנה.

כשהחיים עוזבים את מסלולם הידוע פתאום אנחנו מגלים כמה אושר קיים בכל רגע בשיגרה שלנו, בחיינו היומיומיים.
כשהחיים סוטים ממסלולם איננו זקוקים לעוד כסף, עוד עבודה, עוד משימה אחת וגמרנו, עוד זוגיות, עוד שקט או כל דבר אחר. איננו זקוקים לעוד.

"…פשוט שנינו נפגשנו אחרי יום עבודה על הדשא ושוחחנו כרגיל ופתאום הייתי שוב איתך"
רגע כל כך יומיומי עבור רובינו ואם זאת רובנו מפספסים אותו שוב ושוב.
עוברים הלאה לדברים "חשובים יותר", "דחופים יותר" או "בוערים יותר".

יד על הלב

רבים מאתנו מבינים זאת ברמת הדיבור, ברמה הפילוסופית.
אך עם יד על הלב, כמה פעמים באמת הסתכלת מסביב וחיבקת באושר את כל מה שקורה מסביבך ברגע זה?
ואם אכן עשית זאת. כמה זמן לקח עד שהמחשבה הבאה הופיעה ולקחה אותך מגן עדן?

האם אנחנו מוכרחים לחוות טראומה כדי להעריך את הרגעים הפשוטים בחיינו ברגע זה?

מי נהיה בנוכחות המשפחה שלנו, הילדים שלנו, בני הזוג, החברים או בעבודה ללא המחשבה שיש משהו חשוב או משמעותי יותר ממה שאנו עושים ברגע זה?

רון ארד לחופש נולד. ואנחנו?