פשוט להיות אבא

3:30 בבוקר, אני שוכב במיטה ולא נרדם (טוב, גילוי נאות, הלכתי לישון ב- 3:00).
בראשי אני כותב את העלון החודשי.
הגעתי למסקנה שאולי כדאי שאני אסתנכרן עם המציאות
ואשב לכתוב את העלון במקום להאמין למחשבות שמספרות לי שאם לא ארדם עכשיו לא אצליח לתפקד מחר (היום).

פתאום עלתה בי מחשבה שאפשר לחלק את חיי לשתי תקופות. לפני שנהייתי אבא ואחרי.

אפשר להגיד שאחד הזרזים העיקריים שלי בתהליך האישי שלי היא הבת שלי.

עוד לפני שהיא נולדה הופיעה המחשבה שהגיע הזמן להזדרז ולעשות את הקפיצה האבולוציונית.
מבחינתי קפיצה אבולוציונית היא להפסיק וללמד את הבת שלי אמונות שלא חקרתי אותן,
שמביאות לי מתח. לנתק את השרשרת. לאפשר לה לגלות,
ככל האפשר, את האמת שלה ולא את זו שלי.

לפעמים אני מספר לעצמי שהצלחתי ולפעמים אני מספר לעצמי שלא.

אז איך להיות אבא קשור למודעות? והאם פשוט להיות אבא?

לא מזמן, לאחר חקירה שעשיתי על מחשבה שהפריעה לי.
פתאום חוויתי שאם אני (בתפיסה שלי) מתייחס לאדם שמולי כמו אבא.
כל העולם משתנה.

ביירון קייטי נוהגת לומר שכשהיא נכנסת לחדר היא יודעת שכל מי שבחדר אוהב אותה
היא רק לא מצפה שכולם יהיו מודעים לכך ברגע זה (הערה שתמיד גורמת לפרצי צחוק בקהל).

התחושה הזאת שאוהבים אותי לא משנה מה אעשה מאפשרת לי המון חופש בפעולה שלי.
אם אוהבים אותי אני לא צריך להתכווץ כשכועסים עלי,
כשנוזפים בו או שלא מרוצים ממני. אני יודע שאוהבים אותי גם אם מי שמולי לא מודע לזה ברגע זה.

פתאום הבנתי שהמשפט הזה של קייטי מהדהד בי מאוד כשאני חושב על הבת שלי.

כשהבת שלי כועסת עלי אני יודע שהיא אוהבת אותי ואני יכול להכיל את הכעס שלה וחוסר שביעות הרצון שלה.
אני יכול להיות נוכח מול הכאב שלה. אני במקום יציב שיכול להיות שם בשבילה.

כשאדם אחר כועס עלי ואני מאמין למחשבה שלי שמספרת לי שהוא לא אוהב אותי,
פתאום היציבות הזאת מתערערת. אני כבר לא שם בשבילו אני עסוק בהתגוננות, בהישרדות….

לא מזמן מישהי סיפרה לי שהיא כועסת עלי מאוד.
כל עוד האמנתי לסיפור שלה לא הצלחתי לראות עד כמה היא אוהבת אותי.

הלב שלי נסגר והתרחקתי. כשהסתכלתי עליה מנקודות המבט של האבא.
פתאום נפתח לי הלב.
פתאום רציתי לרוץ ולחבק אותה, להזכיר לה שאני אוהב אותה ושזה בסדר שכואב לה כרגע ואני שם בשבילה.
לתת לה לחבוט בחזה שלי באגרופים הקטנים שלה ולמרר בבכי.
ולהגיד לה:"זה בסדר, אני כאן קטנטנה" פתאום התרגשתי ודמעות הציפו אותי.
שוב חזרתי להיות אבא.

בחיים שלי גיליתי שכל עוד אני יכול לשמור על המרחב הזה שהתחושה של "אבא" קיימת בו.
כל התקפה, כל קושי, כעס ותיסכול שאני חווה מאדם אחר מוכלת ומתקבלת בחיוך אבהי. באהבה.

יש כאלה מביניכם שהמילה אבא לא נוחה להם.
בסיפור שלהם "אבא" הוא לא דמות מכילה ואוהבת ולפעמים אפילו להפך.
ואני מזמין אתכם לקרוא את הקטע הזה ולמצוא את האבא (או אמא) שבתוככם.
זה שיכול להכיל ולאהוב ולחבק את הילד שלכם (בין אם יש לכם ילדים ובין אם לאו).

כשאני מוצא את האבא שבי אני מתרכך. מתרגש. דומע.
אני אוהב להיות אבא. כשאני אבא אני נוכח,
אני שלם. אני אני.

 

להתראות בקרובבאהבה
ירון