יוגה שיאצו ככלי לגדילה והתפתחות רוחנית

החלק המעניין ביותר בסיפור הזה הוא שבני אדם הם הרבה יותר חכמים מפשפשים ומספיק מספר ניסיונות קטן ולפעמים אפילו קפיצה אחת כדי ללמוד על קיום המחסום . מהרגע שחשנו את כאב המפגש שלנו עם המחסום לא ננסה לעוברו בשנית.
ואלו הם חיינו… בגיל צעיר מאוד ניסינו לקפוץ וללמוד על גבולות העולם שלנו, מהר מאוד למדנו (ולפעמים דרך הרבה כאב) מה הם הגבולות שבתוכם אפשר להתנהל ללא חשש. ומאז….מאז אנו מתנהלים רק במרחב הזה, לא מעבר לו.

בתור ילדים קטנים אכן לא הייתה לנו ברירה אלא לחיות לפי חוקי העולם שהוגדר לנו, אך למרות שכבר גדלנו ואיננו זקוקים כבר למגבלות שהוטלו עלינו בעבר, אנו עדין חיים תחת אותם חוקים, הגבלות, תבניות ישנות. לא רק שאנו חיים על פי הם, אנו גם לעיתים משוכנעים שזו הדרך הנכונה לחיות ומשכנעים בלהט אחרים מדוע התבניות שלנו טובות ונכונות יותר מהתבניות שלהם.

איפה אנו פוגשים את התבניות שלנו?

איפה לא? אנו פוגשים את התבניות שלנו בכל רמה בחיינו.
ברמה הפיזית: בתור ילדים היינו גמישים ורכים, יכולנו לשהות בכל תנוחה ולעבור ממצב למצב בקלות. עם השנים התקבענו בתנוחות קבועות, איבדנו את הגמישות שלנו ויש חלקים בגוף שלנו שלא פגשנו כבר שנים . משה פלדנקרייז כתב בספרו "שיכלול היכולת" שילד יקפץ בקלות מעל מכשול נמוך בעוד מבוגר יעקוף אותו.
ברמה הרגשית: האם אנו מסוגלים להביע את כל טווח הרגשות בחופשיות? האם יש רגשות "נכונים יותר"? "טובים יותר"? "מקובלים יותר"? האם אנו מסוגלים להכיל רגשות של אחרים? אילו רגשות קל לנו יותר להכיל מאחרים? כמה קל לנו לעבור מרגש אחד למשנהו (חישבו על ילדים וראו איזה מגוון רגשות הם מסוגלים לחוש בדקה אחת, מבכי קורע לב לצחוק מתגלגל, הכל בהתאם לסיטואציה בה הם נמצאים).
ברמה האינטלקטואלית: איך אנו מתמודדים עם פתרון בעיה חדשה? האם אנו משתמשים כל פעם בדרך חדשה, מקורית ויצירתית המתאימה לבעיה? או משתמשים בפתרונות מוכרים שהוכיחו את עצמם גם אם אינם מתאימים לפתרון בעיה זו? האם אנו באמת פתוחים לרעיונות חדשים? או שאנו מסדרים את המידע החדש בתבניות המוכרות לנו תוך כדי סינון כל מידע שאיננו מתאים לתפיסה הקיימת.

אילו ידענו, שהמחסום אינו אלא יציר דמיוננו, המתבסס על העבר שלנו, הרי לא היינו מפחדים להעז ולקפוץ מעבר לצנצנת. הבעיה העיקרית היא שהתבניות שלנו, הגבולות שלנו, שקופים ואין לנו יכולת לראותם.

איך ניתן לראות תבנית או מגבלה שקופה?

הדרך היחידה לראות את צנצנת הזכוכית המקבעת אותנו היא לראות את הלכלוך, הכתם שנמצא על הזכוכית. בעזרת הכתם אפשר לדעת על קיום הזכוכית.
ומהו אותו לכלוך אותו כתם בחיינו?
הכתם הוא הפחד, אי השקט, המבוכה, הקושי, חוסר הנוחות שאנו חווים בחיינו, אותן החוויות שמכתימות את תחושת העולם המוגן והבטוח שיצרנו לנו.
לדוגמא, אם אנו מגיבים במבוכה או בפחד בכל פעם שעלינו לפנות לגורם סמכותי, הרי עצם הקושי, המבוכה, הוא הכתם שמאפשר לנו לראות את התבנית שלנו. אם אנו מגיבים בכעס בכל פעם שאומרים לנו מה לעשות, הרי הכעס הוא האינדיקטור לקיומה של התבנית. כל תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בחיינו בסיטואציות שונות הינה סימן לתבנית שקופה.

אך מה הקשר של יוגה לכל זה?

יוגה מאפשרת לנו עבודה טיפולית של מעבר דרך תבניות.
עצם העבודה ביוגה מכוונת להגעה לגבול ושהייה נינוחה בו. השהייה הנינוחה מאפשרת התרחבות מעבר לאותו גבול.
יוגה אינה מתמקדת, להבדיל משיטות אימון מערביות כדוגמת סטרצינג, אירובי וכו', בהבאת המתאמן למטרה כלשהי של יותר גמישות או כוח. ההתמקדות היא בהבאת התלמיד ליכולת המקסימלית שלו תוך שמירה על איזון ושקט לכל אורך התרגיל. פיתוח היכולת לשהות בנקודת אי הנוחות בנוחות היא מהות היוגה. היכולת של התלמיד להרפות ולהתבונן בגופו בעודו נמצא בנקודה בה יש מעט כאב וקושי היא התרגול של יציאה מתוך התבניות.

האם הכוונה שיש להרגיש כאב בזמן תרגול יוגה?

לא, לדוגמא: תלמיד המתבקש להיכנס לתנוחת "ראש-ברכיים" יגיע אל הנקודה בה הוא מתחיל להרגיש מאמץ בגב התחתון ובחלק האחורי של הרגלים וישהה שם. אם ינסה להיכנס עוד לתנוחה תוך הרגשת כאב הרי שהגוף מתוך הגנה על עצמו יתכווץ ומעבר לנזק הפיזי שעלול להיגרם למתאמן לא נוכל לתרגל מ?ע?ב?ר דרך תבניות שכן הגוף כבר הגיב מתוך התבנית המוכרת לו. אם מאידך לא ינסה התלמיד להיכנס לתנוחה כלל או לא יגיע לידי מאמץ כלשהו לא נוכל לעבור דרך התבניות מכיוון שעדין לא פגשנו אותן.
כך שהעבודה ביוגה מבוססת על "בין כה וכה" כלומר הליכה על חבל דק בין מאמץ להרפיה, כל סטייה לאחד הכיוונים תרחיק אותנו מהדרך.

מציאת נקודת האיזון הדינמי בין מאמץ להרפיה היא אומנות היוגה.

איך כל זה קשור לחיים שלי?

אותן תובנות שצברנו בעזרת הגוף בשיעור היוגה (שהן תובנות שלנו מתוך החוויה האישית ) יכולות לשמש אותנו גם במ?ע?ב?ר דרך תבניות מחוץ לשיעור היוגה.
ספרים ומאמרים רבים מדגישים את הקשר הבלתי נפרד בין הגוף לנפש. הכוונה היא שעבודה על הגוף משפיעה גם על הנפש ולהפך. כך שעבודה ביוגה שמדגישה בין היתר עבודה על הגוף, איננה נפרדת מעבודה על נפש. כלומר, היכולת שלנו בתור תלמידים להרפות ולהתבונן בגוף בנקודת הקושי שלנו מאפשרת לנו גם את היכולת להיות במקומות בהם עולה מבוכה, אכזבה, כעס, עלבון, כאב, מחשבות מעגליות בלתי פוסקות וכו' ולתת לאותן תחושות, ללא מאבק, לעלות, להיות, ולרדת. יכולת זו היא המאפשרת לנו לחיות חיים מלאים יותר מחוץ לגבולות הצנצנת.

בכל מקום בו אנו מגיבים לסיטואציה כלשהי אנו מוגבלים בתוך תבנית. בכל מקום בו אנו פועלים בתוך הסיטואציה אנו חופשיים מעבר לתבנית
( תגובה מול פעולה באנגלית: reaction לעומת action ובסנסקריט: קארמה מול קרייה).

ואסיים במספר שורות של לאה גולדברג מתוך שירי סוף הדרך: