החודש בעלון "פשוט להיות" נעסוק לרגל ראש השנה בלידה ובפתיחת דף חדש.
לפי המסורת ראש השנה מיצג בזעיר אנפין את כל המשך השנה. מה שנעשה בראש השנה הוא מה שנעשה גם במשך כל השנה הקרובה.
אם נעסוק בתחילת השנה ביעוד שלנו, בחופש שלנו, בהשתחררות מכבלי התבניות שלנו, כך גם יקרה בהמשך השנה. ואם נעסוק בחוסר מיקוד, פיזור וכו' כך גם תראה המשך השנה שלנו.
לכן,להזכירכם, ב"פשוט להיות" אנחנו נפגשים בשבוע שממש לפני ראש השנה (5.9 ביום א' בשעה 19:30) למפגש הפתיחה של הסדנא "לאהוב את מה שיש".
הסדנא שבעזרתה תוכלו לפתוח את השנה בשיחרור ומציאת החופש שלכם. לצאת מעבדות לחרות מתחילת השנה ועד סופה.
לא, היא לא נולדה באוגוסט (וגם לא באלול). היא החליטה שהיום היא רוצה לחגוג את יום ההולדת שלה עם הנרות והשירים והכתר בשיער וגם ביקשה שנרים אותה בכיסא.
בקיצור, היא רוצה חגיגה שלמה (על העוגה היא ויתרה לנו הפעם).
בעוד שילדים יכולים ושמחים להיוולד כל יום מחדש אנחנו המבוגרים מאמינים שנולדנו רק פעם אחת ולכן אנו חוגגים פעם בשנה
(וגם כאן המילה חגיגה היא הגזמה. אני מכיר הרבה אנשים שנכנסים לדיכאון ביום ההולדת שלהם. הם מאמינים שהם זקנים מדי או שלא הצליחו להגשים את המטרות שהגדירו לעצמם –
שהם היו צריכים בגילם להיות כבר נשואים/עם ילדים/עם עבודה אחרת/מוארים/שלמים וכו וכו' וכו' כל אחד ומחשבותיו המלחיצות).
להיוולד כל בוקר מחדש
כשאנחנו נולדים אנו מגיעים לעולם עם פוטנציאל גלום כמו שתיל רך. מרחב עצום של אפשרויות. במשך השנים ההשקייה שקיבלנו, הרוח, הטמפרטורה, הרוחות והסביבה קבעו את הדרך בה צמחנו עד שבגיל מסוים אנחנו מפסיקים להיוולד ומתקבעים אל אוסף של תבניות מסוימות.
בעוד שכשנולדנו היה לנו טווח רחב של אפשרויות פעולה ובחירה. עם השנים, למדנו שפעולה מסוימת יעילה יותר או נוחה יותר מאחרת. וכך, במשך השנים, אנחנו מפתחים לעצמנו אוסף של פעולות מוכרות ונוחות. אותו אוסף של פעולות או תבניות מוכרות הופך במרוצת השנים ל"אני".
ומה קורה כשאותו אוסף כבר לא מתאים למציאות? כשאותה תבנית ששירתה אותי בעבר פוגעת בי היום ומונעת ממני לגדול?
מה אנחנו עושים אז? רובינו בוחרים לנסות ולשנות את המציאות במקום את התבנית וחווים סבל וצמצום בחיים שלנו.
אני אוהב לספר על חבר שבתור ילד אמרו לו לא לגעת בכבל מאריך חשמלי כי זה מסוכן. הוראה הגיונית וחשובה לילדים. אך כשאותו אדם התבגר נשאר בו הפחד מהכבל המאריך (הוא אפילו פחד לגעת בכבל גם כשהיה מנותק מהחשמל). אותו אדם חי בתבנית שהתאימה, אולי, כשהיה ילד אך אינה מתאימה היום.
אותה תבנית לא מאפשרת לו להנות מהפוטניציאל המלא של שימוש בחשמל.
ואילו תבניות מונעות ממכם להנות מהפוטנציאל המלא של החיים?
אולי מחשבות כגון "קשה להשתנות", "זה לא בשבילי", "זה גדול", "זאת היתה טעות" ואולי אחרות....
קשה להשתנות? אי אפשר לשנות תבניות? ככה אני?
אנחנו יוצרים את ההווה (והעתיד) על בסיס העבר. ומנקודת המבט הזאת קשה מאוד להשתנות. כך הייתי וכך אהיה תמיד, אלא אם כן אצליח לעשות שינוי משמעותי בחיים שלי וזה, לפי הסיפור שלי, עבודה קשה מאוד.
ללא כל שק האמונות שלי אודות עצמי. ללא הסיפורים שלי על עצמי שמחזקים אותי ומחלישים אותי לחלופין. ללא כל המשקל הזה. אין צורך ב"שינוי". אין צורך להזיז הרים ולהתגבר על מכשולים (שימו לב שהמכשולים שלנו הם תמיד "סיפורים" מן העבר). אפשר פשוט לפעול ברגע הזה.
מה שמונע ממני לעשות שינוי היא האמונה שקודם הייתי כך ועכשיו אני לא. ללא משקל העבר ההווה נעשה קל וזורם. פעולה. פעולה. פעולה.
אז איך עושים את זה?
ב"עבודה" של ביירון קייטי אנחנו בוחנים את התבניות שמכאיבות לנו בחיים. בתהליך הבחינה הזה (שנקרא גם "חקירה") אנחנו בודקים את אמיתות ונכונות התבנית המכאיבה בהווה (זוכרים את דוגמאת כבל החשמל? האם זאת האמת שהכבל מסוכן?). בוחנים את המחיר שאנו משלמים כשאנו מאמינים לתבנית הזאת (איך אני מגיב כשאני מאמין למחשבה הזאת?) ובודקים על אילו עוד תבניות התבנית הזאת יושבת. ולבסוף אנחנו בוחנים מי נהיה ללא המחשבה/התבנית הזאת?
התהליך הזה של ערעור התבניות שמכאיבות לנו בחיים הוא תהליך עדין ועוצמתי שמאפשר לנו הצצה אל העולם ללא הכאב והסבל אותו אנו חיים וחווים. אותה הצצה מחזירה אותנו למקור, לאותו פוטנציאל גלום של הילדות שלנו. לאותו מקום שבו הכל אפשרי. ומשם הדרך שלנו פתוחה לבחור מתוך אותו מרחב, שתמיד היה שם, את הדרך שלנו.
אז מי נהיה ללא המחשבה הזאת? אולי אנשים שחוגגים כל רגע את יום ההולדת שלהם?
לא יודע מה איתכם אבל אני הולך לקנות חבילת נרות יומולדת. ליתר בטחון.
מאחל לכם יום הולדת שמח היום.
עמדות והלכות בחודש אלול
בתרבות שלנו חשוב מאוד שתהיה לנו עמדה לגבי דברים בחיים. מה העמדה שלך בנושא הזה? ובנושא אחר? פרגמטיזם או תשובות של "פעם כן ופעם לא" נתפסות בעיננו כחולשה.
אם נבדוק שוב נגלה ש"עמדה" משמעה לעמוד. בזמן מסוים התשובה הזאת היתה נכונה עבורי וברגע אחרי כבר לא , אבל אני ממשיך לתת אותה כדי להיראות עקבי.
ההלכה עוסקת (או לפחות עסקה בעבר, כשלא היו כל כך הרבה עמדות שקיבעו אותה) ב"הליכה", בתנועה, בזרימה עם הזמן.
ומכיוון שהחודש הוא חודש אלול, נתמקד הפעם בי"ג המידות עליהן נותנים דגש החודש וביתר שאת בעשרת ימי התשובה.
המידה השלוש עשרה בי"ג המידות היא "ונקה" שעוסקת באפשרות, בה דנו בעלון הפעם, של האדם למחוק את העבר ולפתוח דף חדש. ללא כל העוונות שצבר אם יחזור בתשובה מלאה מתוך אהבה.
בחוויה שלי, התירגול של ה"עבודה" מאפשר לי לבחון את העבר שלי. לסלוח לי ולאחרים עליו ולפתוח דף חדש בכל פעם מתוך אהבה.
יום (לא)הולדת שמח לך - A very merry unbirthday to you
קטע מתוך עליסה בארץ הפלאות בו עליסה מגלה באמצע המסיבה שגם לה יש יום (לא)הולדת היום (יש רק 364 ימים כאלה בשנה) .
הערת אגב: בסרט של דיסני שילבו את מסיבת התה של הכובען המשוגע (מתוך הספר "עליסה בארץ הפלאות") עם יום (לא)ההולדת (שמסופר על ידי המפטי דמפטי מתוך ספר ההמשך "מבעד למראה").
וגם מבצע - על כל חבר שתשלחו אלינו אנחנו נשלם לכם 200 ש"ח.
נשמח אם תפיצו את המייל לחברים (הם יכולים גם להירשם לעלון באתר) וכמו תמיד אם אינכם מעוניינים לקבל עלון זה אנא הסירו עצמכם מהרשימה או כיתבו
">אלי.
על המשט, החרדים וחרדות אחרות
השבועיים האחרונים העלו הרבה מאוד שאלות ומחשבות על פני השטח. אני פוגש את המחשבות הללו במפגשים האישיים ובקבוצות.
"כולם שונאים אותנו", "אין לנו על מי לסמוך", "אנחנו לבד", "זה לא היה צריך לקרות", "הולכת להיות מלחמה"
וגם "הם גזענים", "צריך לעצור אותם, לגרש אותם, להעיף אותם" ועוד ועוד ועוד....
מה גורם לכל המחשבות הללו לצוף? ואיך מתמודדים איתן?
המחשבות שהצגתי מעלות בנו את תחושת הקורבנות הם מציפות את הפחדים והחרדות העמוקיםביותר שלנו.
וכשאנו מרגישים קורבנות אנחנו הופכים לאנשים אלימים מאוד. תוקפניים מאוד. "מותר לנו". וזה נכון בכל רמה שהיא. ברמה האישית וברמה המדינית.
ברמה האישית כשאנו מרגישים מותקפים אנחנו תוקפים (בין אם כלפי חוץ או מתפוצצים מבפנים).
אם נסתכל מסביב נראה שהתחושה הקורבנית מאפשרת לעשות מעשים נוראיים כי "אין ברירה אחרת".
כשאדם מספר לעצמו שהוא עם הגב לקיר אזי באמת אין ברירה אחרת. כל עוד אני מאמין שאין ברירה אחרת אינני יכול לראות ברירות נוספות.
יתכן ואם אבדוק את האפשרויות אגלה שיש המון אופציות אחרות שאינני מוכן לבחון.
כשאני מאמין שאני חלש וש"אסור לי להיתפס כחלש כי אז ירמסו אותי" אני הופך לקורבן אלים מאוד.
(אותו קורבן חלש מסוגל אז אפילו להרוג אישה הרה בחודש השמיני בגלל כתם קפה למשל או לירות במי שחתך אותו בכביש)
ואז שואלים אותי: כל זה נכון, אבל אם מישהו מתקיף אותי אני צריך לתקוף בחזרה!
והשאלה שלי היא: האם זאת האמת?
נקח דוגמא מהחיים שלי. כשהבת שלי כועסת עלי ונכנסת להתקף הזעם הידוע של גיל שנתים. האם אני צריך להתקיף אותה חזרה?
אם אני מרגיש מותקף אני מיד תוקף אותה בחזרה. לא מחזה נעים במיוחד (אני בטוח שרוב, אם לא כל, ההורים חוו את המקום הזה).
זה לא בדיוק פותר את הבעיה, נכון?
כשאני רואה שהבת שלי עושה פרובוקציה, מחפשת מגע איתי, רוצה לבדוק גבולות (כל המילים הללו שהספרים מלמדים) יש לי חופש פעולה.
אני יכול להגיד כן, לא, אולי, לנתק מגע, להתעקש. קיימות שם המון אפשרויות. אני לא חייב לתקוף בחזרה (למרות שזאת תמיד גם אופציה)
ומה קורה כשמשט טורקי עושה פרובוקציה ילדותית? מי אהיה ללא המחשבה שהם מתקיפים אותי?
"נו אז מה אתה מציע לעשות?" אני נשאל פעמים רבות. הרבה פעמים אני מגלה בחקירות שלי בשאלה הרביעית: "מי אהיה ללא המחשבה?" שהפעולה אותה עשיתי בעבר עדין נכונה עבורי.
שגם ללא המחשבה אני אעשה את אותה פעולה. השוני המהותי הוא עושה הפעולה ולא הפעולה עצמה.
אני אהיה אחר. פחות לחוץ, פחות מכווץ, יותר נינוח. ואז בהכרח גם הפעולה משתנה גם אם כלפי חוץ היא נראית אותו הדבר.
יש סיפור זן שאני מאוד אוהב בהקשר הזה:
תלמיד זן נתבקש להגן על עצמו בכל עת במנזר. בכל רגע נתון היה יכול המורה להגיח ולהכות בו בעזרת המקל שלו.
התלמיד ניסה כל דרך אפשרית להתגונן. הוא ניסה להיות מוכן ודרוך לכל התקפה בכל רגע. גם במטבח, גם בנקיונות המנזר וגם בזמן השינה.
אך המורה, כדרכם של מורים, תמיד הצליח למצוא את הרגע בו התלמיד איבד את הריכוז ולהכות בו.
בסופו של דבר למד התלמיד שבדרך זו לא יוכל להתחמק ממקלו של המורה. הדריכות והכיווץ מנעו ממנו להגיב ברגע הנכון, בדרך הנכונה.
יום אחד, מרוב יאוש, ויתר התלמיד על הפחד. הוא התחיל לנוע בביטחון ברחבי המנזר בלא חשש מהמכה הבאה, בידיעה מוחלטת שהדריכות הזו לא תצליח להצילו.
פתאום גילה, שללא הכיווץ הוא הצליח לשמוע את המורה מתגנב מאחוריו במטבח וכשהמורה היכה הגן על עצמו בעזרת מכסה הסיר שהיה בידו באותו רגע.
כשניקה את ריצפת המנזר חש את איווחת המקל באויר וחסם את הפגיעה בעזרת המטאטא שבידו.
ובשנתו כבר לא היה מותש כל כך מהדריכות של אותו יום כך שהיה מסוגל לנוע במהירות גם כשהמורה נכנס לחדרו.
אז מה קורה כשאנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם?
כשאנחנו מפוחדים אנחנו מכווצים. כל הרצון שלנו באותו רגע הוא להדוף את מה שנמצא מולנו כרגע.
ברמה הגופנית אנחנו נכנסים למצב של "התקף או ברח" (Fight or Flight) ובין שאר התגובות גם מאבדים את היכולת הפיזית של הראיה ההיקפית
(או בעגה המקצועית אנו נמצאים במצב שנקרא "ראיית מנהרה" Tunnel Vision).
ברמת המחשבות ההרגשה דומה.
אנחנו רוצים למצוא פיתרון מיידי.שהפחד יעלם ומיד. אנחנו מאבדים את הראיה ההיקפית שלנו. מאבדים את כל התמונה תמורת פיתרון והקלה מידיים.
ומה קורה כשאנו בטוחים וקשובים, כמו אותו תלמיד זן? או אז אנחנו מוכנים לכל התקפה ויכולים לבחור את דרך התגובה הנכונה ביותר עבורנו באותו רגע.
או כמו שאמר לי פעם מורה הקארטה שלי לפני תחרות:
"הדרך להימנע מלחטוף מכה היא להפסיק לפחד ממנה"
אז מי נהיה אם לא נאמין למחשבות המפחידות הללו?
אני מזמין אתכם להשתמש ב"עבודה" לבדוק ולגלות.
קטע מתוך הסידרה האלמותית "קונג פו" משנות ה-70:
"לחיות בחשכה הוא הדבר הגרוע מכל, אומר התלמיד למורה. הפחד הוא מקור החשכה היחיד אומר המאסטר העיוור לתלמידו החדש"
למי שלא רואה את המייל בצורה טובה אפשר לראות את העלון באתר.
בעלון מספר 8 נגלה איך פשוט להיותאבא וגם קצת על יופי אמיתי ופעילויות קרובות ומפגשי מבוא ועומק החודש ב'פשוט להיות'.
לידיעתכם, קבוצת הבוקר בגבעת שמואל תהיה האחרונה במחיר מופחת.
פתחתי גם שני מפגשי מבוא ברמת גן ובחיפה לאלו מביניכם שרוצים להכיר את ה"עבודה" של ביירון קייטי (הכניסה חופשית).
וגם...הסמינר לאיפשור - הוספתי עוד יום אחד בלבד להרשמה המקודמת (עד ה-4.5) למי שמכותב למייל זה. אני מזמין אתכם לאפשר לעצמכם פסק זמן ולהצטרף אלינו ל-5 ימים של מסע פנימי מרתק.
יום אחרון לרישום מוקדם! המהרו להירשם מספר המקומות מוגבל!
פשוטלהיות (אבא)
3:30 בבוקר, אני שוכב במיטה ולא נרדם (טוב, גילוי נאות, הלכתי לישון ב- 3:00). בראשי אני כותב את העלון החודשי. הגעתי למסקנה שאולי כדאי שאני אסתנכרן עם המציאות ואשב לכתוב את העלון במקום להאמין למחשבות שמספרות לי שאם לא ארדם עכשיו לא אצליח לתפקד מחר (היום).
פתאום עלתה בי מחשבה שאפשר לחלק את חיי לשתי תקופות. לפני שנהייתי אבא ואחרי.
אפשר להגיד שאחד הזרזים העיקריים שלי בעבודה של ביירון קייטי היא הבת שלי.
עוד לפני שהיא נולדה הופיעה המחשבה שהגיע הזמן להזדרז ולעשות את הקפיצה האבולוציונית. מבחינתי קפיצה אבולוציונית היא להפסיק וללמד את הבת שלי אמונות שלא חקרתי אותן, שמביאות לי מתח. לנתק את השרשרת. לאפשר לה לגלות, ככל האפשר, את האמת שלה ולא את זו שלי. לפעמים אני מספר לעצמי שהצלחתי ולפעמים אני מספר לעצמי שלא.
אז איך להיות אבא קשור לעבודה של ביירון קייטי? והאם פשוט להיות אבא?
לא מזמן, לאחר חקירה שעשיתי על מחשבה שהפריעה לי. פתאום חוויתי שאם אני (בתפיסה שלי) מתייחס לאדם שמולי כמו אבא. כל העולם משתנה.
קייטי נוהגת לומר שכשהיא נכנסת לחדר היא יודעת שכל מי שבחדר אוהב אותה היא רק לא מצפה שכולם יהיו מודעים לכך ברגע זה (הערה שתמיד גורמת לפרצי צחוק בקהל).
התחושה הזאת שאוהבים אותי לא משנה מה אעשה מאפשרת לי המון חופש בפעולה שלי. אם אוהבים אותי אני לא צריך להתכווץ כשכועסים עלי, כשנוזפים בו או שלא מרוצים ממני. אני יודע שאוהבים אותי גם אם מי שמולי לא מודע לזה ברגע זה.
פתאום הבנתי שהמשפט הזה של קייטי מהדהד בי מאוד כשאני חושב על הבת שלי.
כשהבת שלי כועסת עלי אני יודע שהיא אוהבת אותי ואני יכול להכיל את הכעס שלה וחוסר שביעות הרצון שלה. אני יכול להיות נוכח מול הכאב שלה. אני במקום יציב שיכול להיות שם בשבילה.
כשאדם אחר כועס עלי ואני מאמין למחשבה שלי שמספרת לי שהוא לא אוהב אותי, פתאום היציבות הזאת מתערערת. אני כבר לא שם בשבילו אני עסוק בהתגוננות, בהישרדות....
לא מזמן מישהי סיפרה לי שהיא כועסת עלי מאוד.כל עוד האמנתי לסיפור שלה לא הצלחתי לראות עד כמה היא אוהבת אותי.
הלב שלי נסגר והתרחקתי. כשהסתכלתי עליה מנקודות המבט של האבא. פתאום נפתח לי הלב. פתאום רציתי לרוץ ולחבק אותה, להזכיר לה שאני אוהב אותה ושזה בסדר שכואב לה כרגע ואני שם בשבילה.לתת לה לחבוט בחזה שלי באגרופים הקטנים שלה ולמרר בבכי. ולהגיד לה:"זה בסדר, אני כאן קטנטנה" פתאום התרגשתי ודמעות הציפו אותי. שוב חזרתי להיות אבא.
בחיים שלי גיליתי שכל עוד אני יכול לשמור על המרחב הזה שהתחושה של "אבא" קיימת בו. כל התקפה, כל קושי, כעס ותיסכול שאני חווה מאדם אחר מוכלת ומתקבלת בחיוך אבהי. באהבה.
יש כאלה מביניכם שהמילה אבא לא נוחה להם. בסיפור שלהם "אבא" הוא לא דמות מכילה ואוהבת ולפעמים אפילו להפך. ואני מזמין אתכם לקרוא את הקטע הזה ולמצוא את האבא (או אמא) שבתוככם. זה שיכול להכיל ולאהוב ולחבק את הילד שלכם (בין אם יש לכם ילדים ובין אם לאו). כשאני מוצא את האבא שבי אני מתרכך. מתרגש. דומע. אני אוהב להיות אבא. כשאני אבא אני נוכח, אני שלם. אני אני.
יופי אמיתי
אני אוהב את הפרסומות של DOVE. הם גורמות לי להתרגש ולבכות. הקליפ הזה מיועד לכל הבנות (וגם הבנים) שבכן/שלכן.
"....אז בואו ונגיד לה שהיא טועה, בואו ונגיד לה להיות אמיתית. ואמיצה. ואותנטית. והיא תהיה יפהפיה. יפהפיה...."
למי שלא רואה את המייל בצורה טובה אפשר לראות את העלון באתר.
בעלון מספר 7 נלמד מהם הפחדים שלנו שמביאים אותנו לעבדות ונראה איך בעזרתם אפשר לצאת לחירות וגם פעילויות קרובות ומפגשי מבוא ועומק החודש ב'פשוט להיות'. אתם מוזמנים להיכנס ולהוסיף שאלות, הערות והארות.
נשמח אם תפיצו את המייל לחברים (הם יכולים גם להירשם לעלון באתר) וכמו תמיד אם אינכם מעוניינים לקבל עלון זה אנא הסירו עצמכם מהרשימה או כיתבו
">אלי.
אירועים קרובים של העבודה של ביירון קייטי - בפשוט להיות
16-17.4 - סופ"ש של ה"עבודה" של ביירון קייטי (למתקדמים - לפרטים נוספים נא לפנות במייל)
מעבדות לחירות
"האם יש כאן מישהו בחדר שאינו רוצה להצליח? שרוצה להיכשל? לטעות?"
את השאלה הזאת אני מפנה בתחילת אחד מהמפגשים שלי שעוסק בהצלחה וכישלון בחיים שלנו. עד היום אף אחד לא הרים את היד........ "מצוין" אני אומר....החינוך שלנו הצליח.
מגיל צעיר חינכו אותנו שלהצליח זה טוב ולטעות, להיכשל זה רע.
וזה חינוך מצוין! החיסרון שלו הוא שהוא גורם לנו להתכווץ, לפחד לטעות, לפחד להעז ולנסות שמא נטעה. ולדעתי לפחד מטעות זה פשוט טעות.
וודי אלן אמר: "אם אתה לא נכשל מדי פעם זה סימן ברור לכך שאינך מנסה משהו חדשני"
טעויות?
הבת שלי התחילה ללכת כשהיתה בת שנה. מה היא היתה אומרת על נסיון העבר שלה אם היתה מאמינה במחשבה שאסור להיכשל, שאסור לטעות?
אולי זה היה נשמע משהו כמו:
"כל הזמן אני נופלת, מנסה לקום ולא מצליחה, כולם מסביבי הולכים ורק אני לא מצליחה" "זה לא פייר, למה כולם כן ואני לא, כמה פעמים אני עוד אפול" "החיים האלו לא הוגנים, שום דבר לא מצליח לי...." "אני מקווה שלא יצחקו עלי אם אפול שוב" ואולי גם "אני מקווה שלא ראו איך נפלתי שוב"
אם הבת שלי (וכולנו) היינו מאמינים למחשבות שלנו האם היינו מצליחים ללכת אי פעם? ואולי בעצם היום, אנחנו מצליחים ללכת, לדבר ולעשות עוד הרבה דברים אחרים רק בזכות העובדה שכשלמדנו לעשות אותם עדין לא סיפרו לנו או שעדין לא באמת האמנו שאסור לנו לטעות...אולי....
מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב אנחנו רוצים לאהוב, רוצים לעבוד, רוצים להצליח אבל מ-פ-ח-ד-י-ם מפחדים לטעות, להיפגע. אז אנחנו מספרים לעצמנו שזה לא באמת חשוב לנו, שאנחנו יכולים בלי. מקהים את הרגש כדי לא לחוש בכאב.
להרגיש/ ארקדי דוכין
"להרגיש כאב להרגיש מגע להרגיש את הלב עטוף באהבה להרגיש תמימות להרגיש פשוט מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב"
הפעם צירפתי קטע שאני מאוד אוהב מתוך הסרט "מלך החיות" שעוסק בהתמודדות עם טעויות העבר. סימבה בורח מן העבר שלו והמכשף רפיקי מלמד אותו שיעור זן חשוב.
[בתרגום חופשי] סימבה: אני יודע מה אני צריך לעשות. אך לחזור משמעותו להתמודד עם העבר שלי. כל כך הרבה זמן אני בורח ממנו. [רפיקי נותן לסימבה מכה על הראש עם המקל שלו] סימבה: אהו! לעזאזל, למה עשית את זה? רפיקי: זה לא משנה. זה בעבר [רפיקי צוחק] סימבה: כן אבל זה עדין כואב רפיקי: או כן, העבר יכול לכאוב. אבל איך שאני רואה את זה, אתה יכול או לברוח ממנו או...ללמוד ממנו. [רפיקי מניף את המקל לעבר ראשו של סימבה, סימבה מתכופף ומתחמק מהמכה] רפיקי: הא! אתה רואה? אז מה אתה הולך לעשות? סימבה: קודם כל אני הולך לקחת ממך את המקל....
מי נהיה ללא המחשבה שנכשלנו? אולי כאלה שרואים את הכישלון כנסיון חיים הכרחי. אולי כאלה שמצפים לכישלון הבא בכליון עיניים. אולי בפעם הבאה שניכשל נוכל לראות כמה גדלנו. אולי....
כשלא קיים פחד מטעות אני חופשי להצליח. אני מצליח בין אם אחרים רואים זאת כטעות או לא. אני מצליח כי למדתי משהו חדש בלי שום קשר לאיך זה נראה כלפי חוץ.
אני מזמין אתכם בפסח הזה (ואולי מעתה והלאה) לצאת מעבדות לחירות. מעבדות הצורך להצליח לחירות היכולת לטעות. ופשוט להיות (אה...סליחה...טעות) פשוט לטעות.
פסח שמח וכשר (ולמי שעדין לא מכיר את הקליפ - 20 דברים שאפשר לעשות עם מצות אחרי פסח)
למי שלא רואה את המייל בצורה טובה אפשר לראות את העלון באתר.
עלון מספר 6 נכתב ברוח פורימית באור פרקי אבות והרבה עבודה של ביירון קייטי וגם פעילויות קרובות ומפגשי מבוא ועומק החודש ב'פשוט להיות'. אתם מוזמנים להיכנס ולהוסיף שאלות, הערות והארות.
וכמו תמיד אם אינכם מעוניינים לקבל עלון זה אנא הסירו עצמכם מהרשימה או כיתבו
">אלי.
אירועים קרובים של "לאהוב את מה שיש" - העבודה של ביירון קייטי - בפשוט להיות
פרקי אבות משכו אותי מאז ומתמיד, אותם פרקים קצרים הדנים בלימוד מוסר ומידות טובות מפי החכמים. אסופה של עקרונות יסוד להתנהגות האדם שנוגעים גם היום כמו שעשו בוודאי אז. (מי שלא מכיר את פרקי אבות בטוח מכיר הרבה ציטוטים משם: "אם אין אני לי מי לי" , "סייג לחוכמה, שתיקה", "מרבה נכסים מרבה דאגה", "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" וכו').
לפני כמה שבועות הסתכלתי בספרים חדשים של סטמצקי ומצאתי ספר עם פירושים של פרקי אבות (דרך אגב, למי ששואל, אינני ממליץ עליו כלל, אך הוא החזיר לי את המודעות לפרקי אבות).
עלעלתי בספר ועצרתי בציטוט הבא:
"...ואל תרבה שיחה עם האישה..." (פרקי אבות א' פסוק ה')
מה זה השוביניזם הזה? למה אסור לדבר עם האישה?
כשקראתי את הציטוט הזה הפעם, פתאום הוא פגש אותי ממקום אחר.
פתאום ראיתי שלפני אלפיים שנה בערך תפקיד האישה היה ברור (ואני כבר שומע את קולות הפמניסטיות טוענות שזה עדין כך :->). לפני אלפיים שנה האישה היתה אחראית על ענייני החול. פתאום קראתי את הציטוט כ:"אל תרבה בעיסוק בענייני החול". שבא לי בתקופה שבה הרגשתי שאני עסוק יותר ויותר בחול. העיסוק בענייני חול עבורי אומר שאני עסוק בהישרדות, בלעשות את הדברים כדי לא לשקוע, מבלי מודעות לעומק ולאמת העמוקה מאחוריהם.
במקומות שאני עוסק בקודש, אני יכול לעבוד על המחשב. ללכת ברחוב או לשוחח עם בת הזוג שלי. באותם מקומות ממש אני יכול לעסוק בחול. כך שלא העיסוק שלי הוא הוא המבדיל.
אז מה מבדיל בין קודש לחול?
הכונה שלי בעיסוק בקודש אינה דווקא להתפלל או לשבת במדיטציה או לשנן מנטרות אלא לחיות את אותם החיים במודעות. לעשות את אותה עשיה מתוך מודעות. כדי להסביר מעט את אותה עשייה מודעת אני מצרף קטע מתוך תשובה ששלחתי בפורום לפני זמן מה העוסקת במודעות בחיי היומיום.
הקודש שבחול:
שלום לך יקירתי,
אני מזדהה עם התחושה הזאת שכל העולם נגדי, שבכל מקום אני נתקל בהתנגדות. שכל הנסיונות שלי לא משפרים את מצבי, שהכל נראה אבוד. שאין שום פתרון. שהמשקל כבד מנשוא....
אני מבין אותך ומאמין שאת צודקת לגמרי.אכן, אף מילה, אף סדנא, אף אדם לא יוכל לעזור לך.
אף אדם לא עזר לי בחיי. קיבלתי מקורות השראה מהרבה אנשים. אך תמיד הייתי זה שבחר לקבל את ההשראה. שבחר להתרגש או לא. להתעלות או לא....
בהתבוננות אחרת. אין אדם בעולם. אפילו לא אחד. שלא עזר לי בחיי. אני לוגם עכשיו כוס קפה בכוס לבנה חלקה. הכוס נוצרה על ידי אנשים שאינני מכיר. הקפה גם הוא. מישהו גידל את העצים, קטף את הפולים, מישהו תכנן את המכונה שבוררת אותם ובנה את הספינה שהשיטה אותם למפעל. ומשם היו הרבה אנשים וידים שהביאו אותם עד לסופר. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והמחשבות והבעיות שלו. השמחות שלו והעצב שלו. סיפור החיים שלו.
וכל אותם אנשים היו נדיבים מספיק כדי לאפשר לי לשתות את הקפה שלי. שאחרי ששתיתי אותו נעשה חלק ממני. אותו מנגנון מדהים שלוקח את הנוזל השחור הזה ומפיק ממנו חומרים שמשמשים את הגוף שלי ופולט את הפסולת החוצה מהגוף שלי. אותו מנגנון מדהים שבדרך כלל אינני עוצר אפילו לרגע להודות לו, לכרוע ברך לפניו בהודיה אינסופית....אותו גוף שאני מודע לו רק כשכואב או שמשהו מפסיק לעבוד בו.
כל העולם (ממש ממש כולו) תומך בי ברגע זה, מחזיק בי בעודי לוגם את כוס הקפה הזו. אני לרגע לא לבד.
ובאותו זמן, כשאני מוקף באינספור של ידים תומכות. של אנשים שלא מכירים וכן מכירים אותי, נתמך על ידי הגוף הזה שסובל אותי בשקט ללא תלונות (אלא אם כן אני שותה יותר מדי קפה ואז מתחילות התלונות :->)...אני מספר לעצמי שאני בבעיה, שאין אף אחד שיכול להבין אותי שאין אף אחד שתומך בי.
אני כל כך מאמין למחשבה הזאת עד שאני חושב שהיא "רציונלית" כנגד כל רציונל שהוא. אני כל כך מאמין למחשבה הזאת שכל מחשבה כמו "כל העולם תומך בי" נהפכת לקטנה, טריוויאלית. אותה מחשבה שאין יותר רציונלית ממנה "כל העולם תומך בי" מתגמדת ונרמסת. אני מתייחס אליה בזילזול כאילו אין בה אמת כאילו אין בה כדי לשנות את כל דרך ההסתכלות שלי.
כשאני מודע לתמיכה של העולם בי. ההתבוננות שלי על העולם משתנה לגמרי. לא עוד אני נאבק בעולם אכזרי וחסר התחשבות שמנסה לבלוע אותי. אלא אני חלק אינטגרלי מאותו עולם. חלק אלוקה ממעל ממש...
לפעמים אני שוכח את המקור שלי. שוכח את העולם שסביבי. ואז זה כואב. כואב מאוד. ואז אני נזכר שוב ונח בי שוב. ואז שוכח שוב עד הפעם הבאה. מבירא עמיקתא לאיגרא רמה וחוזר חלילה...
יקירתי, אני תומך בך. תומך בך, עד שתיזכרי שוב שזאת את שתומכת בי
בהרבה אהבה
ירון
ואיך כל זה קשור לפורים?
לפי הקבלה, בפורים אנו חווים את המאבק בין דרך החול לדרך הקודש, בין המן למרדכי והנסיון של שניהם להגיע אל המלך, אל האושר. ויש הגורסים שגם המנהג לאכול אוזני המן (המן טאשן- כיסי המן) בא להזכיר לנו את הצורך שלנו למלא את 'כיסי' החומר שלנו בקודש.
וגם, שמתם לב שבפורים (כמעט) תמיד יורד גשם? "משיב הרוח ומוריד הגשם" (התפילה אותה מתפללים בימים אלו עד ראשון של פסח) - זה הקטע בפורים. הורדת הגשמיות והשבת הרוחניות.
"כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה, כי אנו בני האידיאה" (בעל הסולם, מאמר הגלות והגאולה, "פרי חכם - מאמרים" עמ' צ"ח).
על שלושה עסקים לפי העבודה של ביירון קייטי
ונחזור שוב לפרקי אבות, בהמשך הפסוק נכתב "ואל תרבה שיחה עם האישה--באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו"
ביירון קייטי מדברת על שלושה עסקים: העסק שלי, העסק שלך והעסק של אלוהים (או המציאות -לכל מה שאינו בשליטתי ואינו בשליטתו של אדם אחר אנו קוראים העסק של אלוהים).
כשאני בעסק שלך ואתה בעסק שלך, אף אחד לא נמצא בעסק שלי ואני מיד מרגיש כאב. למשל, כשאני חושב שאתה היית צריך להתנהג אחרת, בעסק של מי אני? בעסק שלך? איך אני מרגיש? כעס, עלבון...כאב.
השבוע נתתי תרגיל באחת הקבוצות שלי: בכל פעם שאתם חווים כאב או סבל, בידקו בעסק של מי אתם נמצאים. ברוב המקרים, אם לא בכולם, תגלו שאינכם בעסק של עצמכם. המודעות הזאת מאפשרת לי לראות מה מקור הכאב שלי ונותנת לי הרבה כוח. הכוח מגיע מיכולת הבחירה שלי. בעסק של מי אני עכשיו?
פרקי אבות מחזיר אותי לאותו מקום של חיפוש 'בעסק של מי אני עכשיו?'. לא רק שהעיסוק בענייני החול מסתיר מעיני את המציאות, על אחת כמה וכמה עיסוק בעיניינים (בעסק) של אדם אחר.
ונסיים בציטוט נוסף מתוך פרקי אבות:
"... ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא". (פרקי אבות א, טז)
למי שלא רואה את המייל בצורה טובה אפשר לראות את העלון באתר.
עלון מספר 5 נכתב כבר לפני כמה שבועות אך החליט להישאר אצלי במחשב עוד קצת עד שירגיש נוח לצאת לאויר העולם....
בעלון הפעם נוציא את הישן מפני החדש בשנה המתחדשת וגם מכתבים ובקשת עזרה וגם פעילויות קרובות ומפגשי מבוא ועומק החודש ב'פשוט להיות'. אתם מוזמנים להיכנס ולהוסיף שאלות, הערות והארות.
וכמו תמיד אם אינכם מעוניינים לקבל עלון זה אנא הסירו עצמכם מהרשימה או כיתבו
">אלי.
אירועים קרובים של "לאהוב את מה שיש" - העבודה של ביירון קייטי - בפשוט להיות
"וישן מפני חדש תוציאו" (פרשת בחוקותי, ויקרא, פרק כ"ו פסוק י')
לרגל השנה האזרחית החדשה, בחרתי בנושא ההתחדשות (ועוד על הקשר בין ההתחדשות לפרשת "בחוקותי" אכתוב בעלון הבא)
ולהתחיל מבראשית
אני מזמין אתכם לפני שאתם ממשיכים לקרוא. להקליק על הלינק הבא (שיפתח דף דפדפן חדש עם תמונה).
מה כתוב בשלט שבתמונה?
אם לדעתכם כתוב בתמרור "אסור לדרוך על הדשא" אני מזמין אתכם להסתכל שוב ולראות מה באמת כתוב שם.
מה קרה כאן?
המוח שלנו מורגל בתבניות. כל חיינו אנחנו משתמשים בהן.
זוכרים שלמדתם נהיגה? האם הייתם מסוגלים לעשות משהו אחר חוץ מלהתרכז בנהיגה? כל המיקוד היה בלהחליף הילוכים בזמן הנכון (למי שזקן כמוני או יותר ממני, היום אולי כבר לומדים על אוטומטי). לאותת, להחליף נתיבים, איפה הבלם ואיפה הגז...כשלמדנו נהיגה, היינו בתהליך של למידה. בשלב מסוים שהמוח התרגל כבר לפעולה, התחלנו להשתמש בתבנית שנוצרה כדי לנהוג. עם התבנית הזאת אנחנו יכולים לדבר בטלפון בזמן הנהיגה. וגם יכולים "להתעופף" במחשבות בדרך הביתה (וגם להגיע הביתה מבלי לחשוב על הדרך). התבנית הזאת מאפשרת לנו להפנות קשב לפעולות אחרות בעוד שהיא מטפלת בנהיגה.
אז תבניות זה טוב נכון?
כן, תבניות משרתות אותנו בחיינו כל הזמן. אנחנו מדברים בעזרת תבניות, הולכים בעזרתן ועושים כמעט כל פעילות יומיומית בעזרת אותן התבניות. הבעיה מתחילה כשאנו מאמינים שהתבניות הללו מייצגות את המציאות, את מה שקורה באמת. מה קרה בדוגמאת התמרור? התבניות גרמו לנו לא לראות את מה שבאמת כתוב בתמרור, את המציאות. ומה קורה בחיים שלנו? במערכות היחסים שלנו? האם אנו רואים את בני הזוג שלנו באמת? את ההורים שלנו? הילדים שלנו? החברים שלנו? מי נהיה ללא המחשבה שאני מכיר את האדם הזה שגר איתי באותו בית? או את החבר? או את זה שאני קורא לו אבא או אמא?
שיעורי בית
אני מזמין אתכם לתרגיל קטן, בפעם הבאה שאתם יוצאים מן הבית. נסו לראות כל דבר כאילו בפעם הראשונה. עץ....בית....מכונית....מדרכה....ולראות מה קורה. ובפעם הבאה שאתם חוזרים הביתה, אני מזמין אתכם להסתכל על החבר, האדם שאנו קוראים לו אמא או אבא, על בן הזוג, הילדים. מי נהיה ללא המחשבה שאנחנו כבר מכירים אותם? שאנחנו כבר יודעים איך הם יגיבו? מה הם יעשו?
ללא המחשבה שאני כבר יודע, אין אף רגע משעמם
ללא המחשבה שאני כבר מכיר, הכל חדש
מאחל לכם שנה חדשה ומתחדשת
תוספת חדשה לאתר....מכתבי המלצה:
"לאט לאט האור הזה מאיר על עוד ועוד תחומים ונותן הרגשה טובה והרבה תקווה ועידוד"
שלום ירון
רציתי לספר לך שבזכות התהליך שהתחלנו הצלחתי היום להסתכל על תמונות ששלחו לי לפני מספר חודשים מהטיול. עד עכשיו הייתי כל כל מלאה בכעס (על המצב שלי, על חוסר העזרה מצידם ועל חוסר הצדק בעולם - למה אני סובלת והם נהנים...) שלא יכולתי להביא את עצמי להתסכל. חשתי שזה יעלה עוד כעס, קנאה, וכאב. והערב ראיתי את התמונות, בשלווה, וראיתי משפחה שנהנית ושטוב לה, ויכולתי להתמודד עם זה, ולקבל, ולהכיר עוד חלק בחיים שלהם.
אז רציתי להגיד לך - המון תודה. נכנסת לחיים שלי ואתה ממש קרן אור בתוכם ולאט לאט האור הזה מאיר על עוד ועוד תחומים ונותן הרגשה טובה והרבה תקווה ועידוד. מירב
מזמן מזמן, לפני כמה דורות שמעתי דרשה ממסכת ברכות ומאז אני מחפש אותה בנרות (טוב, אז לא בנרות, בגוגל) וסוף סוף בזכות ההשראה שקיבלתי מאחת ההודעות בפורום הצלחתי למצוא את המקור. מכיוון שהוא בארמית מצאתי תירגום מקורב.
"רבי חייא בר אבא חלה. נכנס אצלו רבי יוחנן. אמר לו: חביבים עליך יסורים? אמר לו: לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך! נתן לו (רבי חייא) ידו והעמידו.
רבי יוחנן חלה, נכנס אצלו רבי חנינא. אמר לו: חביבים עליך יסורים? אמר לו: לא הם ולא שכרם. אמר לו תן לי ידך. נתן לו ידו והעמידו. מדוע עשה זאת? הרי היה יכול להקים עצמו? – אך למדנו: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים." (מסכת ברכות דף ה’ עמוד ב’)
מה הקטע? מדוע היה צריך רבי יוחנן הפלאי (שידע כבר הכל והיה יכול לרפא כל אחד בהושטת יד בלבד) עזרה? מדוע לא הצליח להקים את עצמו? מדוע היה זקוק לעזרה מתלמידו? ללמדנו: "אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים" - האסיר צריך אדם אחר כדי להשתחרר - גם כשאנחנו גדולים וחכמים בתורה אנחנו צריכים עזרה מהסובבים אותנו. מהתלמידים שלנו....מהילדים שלנו....מאלו שאנחנו חושבים שיש לנו הרבה מה לתת להם....
לפני זמן מה עשיתי את "העבודה" על הבת שלי. המחשבה המלחיצה שלי היתה "היא זקוקה לי" בהיפוך של המחשבה גיליתי כמה אני זקוק לה והתחלתי לבכות. אני זקוק לה כדי לצחוק איתה...כדי להתיילד ולהשתולל איתה...כדי להרגיש אהבה אינסופית...כדי לחוות כאב ודאגה....אני זקוק לה כדי ללמוד ממנה את כל הדברים שאני לא יודע והיא כן.
למי שלא רואה את המייל בצורה טובה אפשר לראות את העלון באתר.
עלון מספר 4 פוגש אותי מתלבט איך לגרש את החושך בגן של הבת שלי בטקס החנוכה וגם טעימות ומפגשי מבוא ועומק החודש בפשוט להיות, ויש גם פורום "העבודה" של ביירון קייטי חדש חדש בוואלה! קהילות - אתם מוזמנים להיכנס ולהוסיף שאלות, הערות והארות
וכמו תמיד אם אינכם מעוניינים לקבל עלון זה אנא הסירו עצמכם מהרשימה או כיתבו
">אלי.
אירועים קרובים של "לאהוב את מה שיש" - העבודה של ביירון קייטי - בפשוט להיות
אחד השירים שמרכיבים את הרפרטואר הקבוע של חנוכה היה "באנו חושך לגרש"
ואיתו כמובן הרקיעה המפורסמת שגם אותנו לימדו הגננות בגן
"סורה(רקיעה) חושך, הלאה(רקיעה) שחור!
סורה (רקיעה) מפני האור"
וחשבתי לעצמי האם הדרך הנכונה לעבור דרך פחד היא על ידי גירושו?
הנסיון לגרש את החושך הזכיר לי את הויכוח בין בית הלל ובית שמאי. בתקופת חורבן בית שני שימש הלל הזקן כראש הסנהדרין ושמאי הזקן כאב בית הדין ולכל אחד מהם היתה גישה משלו.
בעוד שבית שמאי קבע שיש להדליק שמונה נרות ביום הראשון ולהחסיר כל יום נר אחד כסימן להתמעטות הרוע, טען בית הלל שיש להדליק נר נוסף בכל יום כסימן להוספת הטוב.
בית שמאי האמין ב"סורה חושך" , ואילו בית הלל דגל בהתגברות האור.
סיפור על אהבה וחושך
אז מה הדרך "להתמודד" מול פחד (שמתם לב שעצם המילה "התמודדות עם פחד" כבר מכוונת אותנו למאבק?)
שרית, לקוחה שלי, מתקשה בשינויים, היא שותה את הקפה שלה תמיד באותו בית קפה ולא מוכנה להחליף את הסופר שלה בסופר החדש שנפתח בשכונה שהוא זול בהרבה.
יוסי מפחד שלא יצליח להרויח מספיק כסף כדי לגמור את החודש ולכן הוא לא מגשים את החלום שלו - לפתוח עסק למוצרים אורגניים.
ניצה מפחדת שלא יאהבו אותה ולכן היא נמנעת מעימותים ושנים סובלת בשקט מבוס חם מזג ולא מפרגן.
ועירית מפחדת מקהל ולכן היא נמנעת מסיטואציות בהן היא צריכה לעמוד בפני אנשים במקום עבודתה.
לכל אחד מאיתנו יש דברים אותם אנחנו מפחדים להחליף, מפחדים להיפרד מהם או להתמודד איתם, אז איך עוברים דרך הפחד הזה?
דרך אחת היא הימנעות מהפחד כלומר לא להתמודד עם הסיטואציה או הדבר שמפחידים אותנו. לא משנים דבר, מסדרים לנו סביבה נוחה ומוכרת ונשארים בה.
אבל המנעות מפחד סוגרת ומכווצת אותנו. עם הזמן יש יותר ויותר דברים שאנו נמנעים מהם. למרות שלפעמים הימנעות מהפחד יכולה להיראות כדרך טובה להתמודדות, כדרך חיים יכול להיות בה משהו מקטין ומחליש.
דרך התמעטות הרוע (שאני קורא לה דרך ה"סורה חושך" או דרך בית שמאי) היא לספר לעצמנו שהפחד לא קיים, שהשינוי לא מפחיד באמת, שדפיקות הלב והזיעה הם לא אמת, שאם נישרוק מספיק חזק אז הפחד יעבור.
בחוויה שלי הדרך הזאת של "מחשבה חיובית" עובדת עד שהפחד מתחזק וחושף את האמת שמנסה להתחבא מתחת לאותה שכבה דקה של חשיבה חיובית.
הדרך של התגברות האור היא לחוות עד הסוף את הפחד דרך המחשבות שלנו עליו. לחקור את המחשבות ולהבין מה באמת מפחיד אותנו והאם הפחד הזה הוא המציאות או מה שאנו חושבים עליה.
בהתמודדות עם פחדים אני אוהב לעשות רשימה של "הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא..." ולחקור את המחשבות הללו אל מול המציאות,להכניס אור אל תוך החושך ולהאיר את הפחדים. הרבה פעמים אני מגלה שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות כבר קורה מבחינתי עכשיו ברגע שאני חושב על הפחד הזה.
למשל הנה חקירה של המחשבה של יוסי "לא יהיה לי מספיק כסף לסגור את החודש".
מאפשר: מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות?
יוסי: אני אכנס למינוס
מאפשר: ומה יקרה אז?
יוסי: מנהל הבנק יתקשר אלי
מאפשר: ואז..
יוסי: לא אוכל לשלם את החשבונות שלי, המעקלים ידפקו בדלת, אישתי תעזוב אותי, אני אשאר חסר כל....
מאפשר: ואז...
יוסי: אני אחיה במתח מתמיד ולא אדע מה לעשות
מאפשר: והאם זה לא המצב בו אתה נמצא כעת?
יוסי: כן, אני חי עכשיו כל הזמן במתח ממה שיכול לקרות
מאפשר: ומי תהיה ברגע זה ללא המחשבה "לא יהיה לי מספיק כסף לסגור את החודש"?
יוסי: כן....אני אהיה רגוע יותר...אני אוכל להתמודד בצורה טובה יותר עם המציאות...אני אראה שכרגע יש לי מספיק כסף....
דווקא ההיפתחות אל הפחד ו"הדבר הכי גרוע שיכול להיות" ולא הנסיון להחביא אותו יכולה לאפשר לנו לראות שאותו פחד עתידי (ופחד, בחוויה שלי, הוא תמיד בזמן עתיד) נחווה כבר, ללא קשר למציאות בהווה (אישתי לא עזבה אותי והמעקלים לא בדלת ברגע זה).
"אומץ אינו העדר הפחד, אלא הנוכחות המוחלטת של הפחד עם האומץ להתבונן בו"
Osho, "Courage, The Joy of Living Dangerously"
לפעמים, דווקא דרך הגברת האור על ידי התבוננות שקטה בלבן (או אולי בשחור) של עין-הפחד נמסות השכבות וניתן לראות את השמש מאחורי העננים.
את המציאות האוהבת מאחורי המחשבות והסיפורים המפחידים שמסתירים אותה.
"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".
א.ד גורדון
נר לי
עוד כמה ימים יחול הלילה הארוך ביותר בשנה. לא בכדי נחגגים חגי האור במספר עמים בתאריכים אלו. כאילו לומר, אל דאגה "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".
למי שלא רואה את המייל בצורה טובה אפשר לראות את העלון באתר.
עלון מספר 3 יוצא לדרך וזה אומר שאנחנו כבר רבעון שלם בארץ הקודש. הייתם מאמינים שכבר עבר כל כך הרבה זמן?
שוב שמחתי לקבל תגובות ושאלות על העלון של "פשוט להיות". אתם יותר ממוזמנים לפתוח נושא לדיון או לשאול שאלות בסוף העלון הזה (בקרוב יהיה פורום). וכמו תמיד אם אינכם מעוניינים לקבל עלון זה אנא הסירו עצמכם מהרשימה או כיתבו
">אלי.
הפעם בעלון: אירועים קרובים, הפעם הראשונה, זמן להיות מאושר והגדה השניה.
המון דברים קרו בחודש האחרון. סדנאות ההיכרות יצאו לדרך ואיתן ההזמנות לסדנאות העומק בגבעת שמואל ובנשר. בסוף החודש נפתחות מספר סדנאות בגבעת שמואל וגם מפגשים אישיים וחוגי בית. אתם מוזמנים להירשם וגם להזמין ולידע חברים נוספים.
ומפגשים לחוגי בית ואירועים - מפגש משמעותי ומרגש באורך של 2.5 שעות להיכרות עם ה"עבודה" של ביירון קייטי (לפרטים נוספים צרו קשר)
הפעם הראשונה
אני אוהב ללמד את העבודה של ביירון קייטי. בשבועות האחרונים העברתי מספר די גדול של סדנאות וזה מרחיב את הלב לראות את המשתתפים מגלים מי הם ללא הסיפור שלהם.
החוויה הזאת לא מפסיקה לרגש אותי. ומעבר לכך אני לומד. לומד על עצמי דרך העבודה של המשתתפים וגם דרך התובנות התמימות והראשוניות שלהם. אותן תובנות שאני כבר מתייחס אליהן כמובן מאליו.
בשבוע שעבר העברתי סדנת היכרות ואחד המשתתפים שיתף לאחר תהליך "העבודה" שבו אנו שואלים את ארבעת השאלות וההיפוכים, את כולנו בתובנות שלו. הוא אמר: "פתאום הבנתי שיש לי בחירה בין לכעוס ולהיות מתוסכל לבין לאהוב". מבחינתי התובנה הזאת היא התמצית של "העבודה" של ביירון קייטי. "העבודה" משמשת את המתנסה כאלומת אור המאפשרת לו ולה לראות את המקום בו קיימת יכולת הבחירה בכל רגע בחיים בין לאהוב את מה שיש לבין לכעוס, להעלב, להיות מתוסכל וכו'. אותי התהליך הפשוט של "העבודה" לא מפסיק להדהים, כשאני, יחד עם כל מי שמצטרף אלי, מגלים שוב ושוב שלא המציאות היא שמכאיבה אלא המחשבות שלי על כך שהמציאות צריכה להיות שונה. וללא האמונה שהמציאות היא "לא בסדר" פתאום נעלמות כל הבעיות כמו במטה קסמים. ונשאר מרחב אינסופי של חופש.
זמן להיות מאושר
שוב ושוב אני שומע את המשפט הזה במפגשים של העבודה. "טוב, זה יקח עוד המון זמן עד שאהיה משוחרר/מאושר". האם זאת האמת? האם באמת יקח עוד הרבה זמן עד שאשתחרר מהמחשבה הזאת? עד שאהיה מאושר? אם נבדוק נוכל אולי לראות שעצם השימוש במשפט הזה שם זמן ביני לבין האושר. האמונה הזאת מספרת לנו שהאושר אינו חי ופועם כאן ברגע זה ממש. שהוא נמצא איפשהו בסוף דרך ארוכה, שצריך לחצות ולעבור ולהגיע רק אחרי תלאות קשות אל המנוחה והנחלה. לפעמים, למרבה האירוניה, זה די נוח לחשוב כך. בעוד שהמקום בו אני נמצא יכול להיות מקום של סבל ואי נוחות הוא עדין מקום מוכר וידוע ואילו האושר דורש ויתור על כל הסבל שהושקע באמונה הזאת בעבר וגם חדש ואינו מוכר. אני מזמין אתכם בפעם הבאה שהמחשבה "זה לא פשוט, זה יקח הרבה זמן" עולה במוחכם, לבחון, האם זאת האמת? סוואמי קרישננדה כותב בסיפרו [1] "הדרך הארוכה והקצרה מכאן לכאן. ארוכה או קצרה ככל שתבחר."
ובאותו נושא. הנה סיפור זן שאהוב עלי:
הגדה השניה
נזיר צעיר שצעד בדרכו נתקל בנהר רחב ובלתי עביר. הוא התהלך במשך שעות הלוך ושוב מסתכל חסר אונים על המכשול האדיר שלפניו. כשכמעט איבד תקוה ראה בגדה ממול מורה דגול. הצעיר צעק למורה "הו חכם גדול, האם תוכל לומר לי איך להגיע לגדה השניה של הנהר?". המורה הרהר למשך כמה רגעים בעודו מביט אל הנהר. "בני" צעק המורה. "אתה כבר בגדה השניה"
מי תהיו ללא הסיפור שלכם?
שאלות? הערות? הארות? הוסיפו אותן כאן תחת תגובות או ">באימייל
אם ברצונכם להיות מוסרים מרשימת התפוצה אנא שילחו לי אימייל ואוריד את כתובתכם מיד. אתם מוזמנים לשלוח את הלינק הזה לחברים נוספים.
למי שלא רואה את המייל בצורה טובה אפשר לראות את העלון באתר.
שמחתי לקבל תגובות ושאלות על העלון הראשון של "פשוט להיות". לאחרונה הוספתי גם מערכת תגובות בסיום כל עלון כך שאם ברצונכם לפתוח נושא לדיון או לשאול שאלות אתם מוזמנים לעשות זאת גם כאן (בסוף העלון הזה). וכמו תמיד אם אינכם מעוניינים לקבל עלון זה אנא הסירו עצמכם מהרשימה או כיתבו
">אלי.
תקופת החגים חלפה עברה לה (למי שחזר לארץ לא מזמן, כמוני, קשה להתרגל למדינה בהפסקה למשך תקופה כל כך ארוכה. הכל מתחיל "רק אחרי החגים") וסוף סוף יכולים לחזור לעבודה בשמחה.
היום בעלון נדבר על גמישות ויוגה, על עלים ודאגות אחרות, פעילויות קרובות, ופו הדב כמובן.
גמישות ויוגה - הפכים או משלימים?
השבוע התקשרה אלי תלמידה חדשה וביקשה לבוא לשיעורי דארמה יוגה. לאחר בירור הפרטים היא סיפרה לי שבעבר לא העזה להתחיל ללמוד יוגה בגלל שהיא לא גמישה. מכיוון שכל אדם שני לו אני מספר שאני מורה ליוגה מודיע לי ש"הייתי שמח ללמוד אבל אני לא גמיש..." חשבתי שהגיע הזמן לעשות קצת סדר בדברים.
מה זה יוגה?
אם אשאל אתכם מה התמונות שעולות בראשכם כששואלים אתכם "מה זה יוגה?," אני מניח שרוב הנשאלים (מתוכם גם חלק ממורי היוגה) ידמינו אדם בתנוחה "לא טבעית" כלשהי.
(האם זה יוגה? האם אני מאושר יותר כשאני גמיש? - הדגמה של תנוחת הארבה)
הסיבה העיקרית למיקוד בעבודה על הגוף היא שכשמדברים על יוגה במערב (וגם כיום במזרח) מתכוונים בדרך כלל להאתה יוגה - שהוא האספקט הגופני של תירגול היוגה. האמת היא שתחום היוגה רחב בהרבה מעבר להאתה יוגה. מי שרוצה להרחיב את ידיעותיו בנושא מוזמן לקרוא את אחד המאמרים הישנים שלי על אספקטים שונים של היוגה .
האם צריך להיות גמיש כדי לתרגל יוגה?
התשובה, לדעתי, היא לא, ויתרה מכך תלמידים גמישים מאוד יכולים דוקא להתקשות בתירגול היוגה. היוגה שאני מלמד נקראת דארמה יוגה והיא תהליך של עבודה עם הגוף לשחרור מתבניות מחשבתיות ורגשיות. הדגש בדארמה יוגה הוא להגיע למקום שבו אפשר לאתגר את הגוף ובאותו מקום, כשתבניות המחשבה הישנות מתעוררות לחיים ("אני לא גמיש מספיק", "אחרים יותר טובים ממני", "אני צריך להגיע יותר רחוק") להתבונן ולהרפות. התהליך הזה של התבוננות והרפיה מאפשר למתרגל לחוות את המקומות בהן המחשבות מספרות סיפור שאיננו נכון על עצמו. מקום שבו המחשבות אומרות "אתה צריך להיות יותר גמיש". האם זאת האמת? האם באמת אני צריך להיות יותר גמיש כדי להיות מאושר/בריא/שמח אם נתבונן לעומק יתכן ונמצא שהתשובה היא "לא". בשלב זה כשרואים שהמציאות שונה מהמחשבות (מה המציאות? אני גמיש בדיוק כפי שאני צריך להיות!) ההרפיה וההתבוננות מאפשר למתרגל לשקוע עוד יותר לתוך התנוחה ושוב להרפות ולהתבונן.
אותן מחשבות "אני צריך להיות יותר....", "אני צריך להיות פחות...." מופיעות גם מחוץ לשיעור היוגה (מי מאיתנו לא חשב את המחשבה הזאת השבוע למשל?) כך שההבדל המרכזי בין תירגול של האספקט הגופני של היוגה בלבד לבין תירגול "דארמה יוגה" הוא שהתירגול שלנו בתוך השיעור מאפשר לנו לתרגל הרפיה והתבוננות גם כשאנו קמים מהמזרון וחוזרים לחיי היום יום שלנו.
בעוד שבתרגול פיזי בלבד אנחנו יכולים להתקדם ולחוות יותר ויותר גמישות, מבחינת ההתפתחות שלנו כבני אדם לא השתנה דבר. בדרך ה"דארמה יוגה" אנחנו לומדים להתבונן ולהרפות (ודרך כך להעשות יותר גמישים כמובן) תוך דגש על היכולת שלנו לקחת את התירגול הזה וליישם אותו בחיינו.
אם נשאל את עצמנו מתי נהיה יותר מאושרים? כשנוכל לעשות תנוחת ארבה מושלמת(ראה תמונה למעלה)? או כשנוכל לשחרר מחשבות כגון: "הוא לא היה צריך להגיד לי את זה" או "היא היתה צריכה להתנהג אחרת". מה תהיה התשובה שלנו?
גמישות זה חסרון?
לעיתים כן. דוגמא טובה לכך היא אירנה, תלמידה שהתאמנה במשך שנים בפיתוח גמישות ללא מודעות בלימודי הבלט. באחד מהשיעורים שלנו אירנה שיתפה אותי בהבנה שעלתה בה: "אתה יודע" היא אמרה "אני יכולה לעשות שפאגט מושלם, אבל אני לא מצליחה להירגע בחיים שלי אפילו לא לרגע". עם תלמידים כמו אירנה יש להקפיד ולמצוא את התנוחות שמצליחות לאתגר אותם, שמאפשרות להן לחוות את התבניות הללו. כדי שגם הם יוכלו לחוות את הקושי ולהרפות לתוכו.
חוסר גמישות זה יתרון?
לא משנה אם הגוף שלך גמיש או לא גמיש מספיק לדעתך. תירגול של יוגה מודעת יכול לשפר את הגמישות, את הבריאות, את התחושה הפנימית ומעל הכל לאפשר לך לשחרר את כל אותם מקומות בהן אינך מקבל את המציאות כמות שהיא, תהליך שבחוויה שלי מביא לחווית אושר, שקט ושיחרור. אז למה אתם מחכים?
פו הדוב + הזמנה לאירועים
"הנה אדוארד הדב, והנה הוא יורד במדרגות. בום, בום, בום, נחבט בעורף, נגרר מאחורי כריסטופר רובין. זוהי למיטב ידיעתו, הדרך היחידה לרדת במדרגות, אבל לפעמים הוא מרגיש שמוכרחה להיות גם דרך אחרת – אילו רק היה יכול להפסיק לרגע לחטוף חבטות בראש ולחשוב עליה...." (מתוך הספר "פו הדוב")
אם גם אתם מוצאים את עצמכם שוב ושוב באותן סיטואציות כואבות, עם הילדים שלכם, ההורים, בן או בת הזוג, הבוס או עם עצמכם, מרגישים שמוכרחה להיות גם דרך אחרת. אני מזמין אתכם להתנסות ב"עבודה" של ביירון קייטי ולמצוא את הדרך לשחרור. הדרך לאהוב את מה שיש. בסעיף הבא תמצאו רשימה של פעילויות קרובות.
פעילויות קרובות
הרבה דברים מתחדשים להם בחודש הקרוב ("אחרי החגים יתחדש הכל...")
בין הפעילויות הקרובות הן 2 קבוצות חקירה על פי "העבודה" של ביירון קייטי (קבוצת בוקר וערב)במתנ"ס נשר ובגבעת שמואל.
המחיר במתנ"ס נשר מסובסד (מאוד) ואילו בגבעת שמואל אני מזמין אתכם למפגש היכרות בחינם. אני מקווה שתצטרפו אלי למסע המופלא אליכם.
וגם קבוצות דארמה יוגה בגבעת שמואל (בוקר וערב) - ושוב שיעור ההיכרות הוא בחינם.
אדם אחד ליווה את חברו חזרה לביתו לאחר יום עבודה מתיש. הוא התבונן איך מארחו ממשש את אחד העלים בעץ שליד הכניסה ורק אז נכנס לביתו. למרות היום הקשה שעבר על המארח וההתמודדויות שעבר, הבחין האורח, שמיד בהיכנסו של המארח לביתו הוא נראה משוחרר, שמח ואוהב, הוא שיחק עם ילדיו צחק עם אשתו ועם חברו וכולם נהנו מערב נעים. למחרת בעת שיצאו לעבודה ראה החבר איך מארחו ממשש שוב את העלה בכניסה לביתו. בדרך לעבודה, שאל החבר את מארחו על מנהגו זה. השיב החבר: "בכל ערב אני לוקח את כל הדאגות שלי ומשאיר אותן על העלה בכניסה לבית, למחרת אני לוקח אותן שוב וכל בוקר מגלה שהדאגות שהשארתי שם אתמול בלילה קטנות הרבה יותר מאשר אלו ששם בבוקר".
כפי שכתבתי בעלון הראשוןביום כיפור אלה ואני כותבים את יעדי השנה שלנו. השנה, כשסיפרתי לאלה את הסיפור על העלה מחוץ לבית, החלטנו שהמקום שבו אנו מניחים את הנעלים בכניסה (כן, אצלנו משאירים את הנעלים בכניסה לבית) יהיה המקום שבו נשאיר את דאגות היום שלנו.
שאלות? הערות? הארות? הוסיפו אותן כאן תחת תגובות או
">באימייל
אם ברצונכם להיות מוסרים מרשימת התפוצה אנא שילחו לי אימייל ואוריד את כתובתכם מיד. אתם מוזמנים לשלוח את הלינק הזה לחברים נוספים.
One day two monks were walking along a riverbank. “I would like to be a fish. They are so peaceful and happy!” the one monk exclaimed.
“You are not a fish,” his friend said. “How do you know whether or not the fish are enjoying themselves?”
“You are not me,” the first monk said. “How do you know that I do not know that the fish are enjoying themselves?”
למי שלא רואה את המייל בצורה טובה אפשר לראות את העלון באתר.
אני מתרגש ושמח לכתוב לכם את הניוזלטר הראשון של"פשוט להיות"(כן, כן, השם שונה מ"נגיעה ברוח" והוא בהרצה כרגע, ובקרוב גם לאתר יהיה לוגו חדש ופנים חדשות, אנחנו מתחדשים לנו בשנה החדשה). יש גם פעילויות חדשות (כולל פעילויות לחברים מארה"ב...)
כבר המון זמן אני מתכוונן לקראת כתיבה של ניוזלטר, עד היום זה היה בגדר "כשאני אהיה גדול", ובעקבות המעבר לארץ וההתרחקות מחלק מהתלמידים הצורך הזה גבר בי והחלטתי לעשות מעשה ולהתחיל בכתיבה.
לפני שנתחיל אם יש מישהו שמעוניין להסיר את עצמו מרשימת התפוצה אתם מוזמנים לשלוח לי
">אימייל ואסיר אתכם מיד (מבטיח לא להעילב) או שאפשר לעשות זאת בסוף ההודעה הזאת, לחלופין אתם יותר ממוזמנים לשלוח את הלינק לאנשים אחרים. מעבר לכך אשמח לשמוע תגובות, הערות, הארות ותיקונים על מה שנכתב כאן ואולי זה יוכל לשמש אותנו ככר לדיון, לשיחה, להתעמקות. אז אני מזמין אתכם פשוט להיות.
לקראת השנה החדשה, הימים הנוראים ויום כיפור החלטתי להתחיל בנושא הסליחות.
ביהדות ימי ה"סליחות" הם ימי חשבון הנפש לכל אחד ואחד, ימים שלתיקון מעשינו בדברים שבין אדם למקום, בין אדם לחברו וביןאדם לבין עצמו. המאמר הראשון עוסק בסליחות שבין אדם למקום ובין אדם לעצמו.
סליחות
השבוע עשיתי טעות. בעצם עשיתי כמה טעויות, וגם בשבוע שעבר, טעויות טיפשיות וטעויות מביכות וגם כמה טעויות משמעותיות. החלטתי לחקור קצת את הנושא של טעויות. האם מותר לעשות טעות? מהי ההגדרה של טעות ומי מגדיר מהי טעות? מתי משהו נחשב כטעות ומתי כלימוד? האם המשפט המוכר שמותר לעשות טעות רק פעם אחת נכון? אני יכול להעיד על עצמי שאני עושה את אותה טעות יותר מפעם אחת בממוצע, הרבה יותר, האם זו טעות מצידי?
לפני כמה ימים חקרתי בעזרת ה"עבודה של ביירון קייטי" את המחשבה ש"אנשים צריכים לאהוב אותי" והגעתי להיפוך "אני צריך לאהוב אותי" והוספתי "גם כשאני מתנהג כמו זבל" (טוב האמת שזה היה באנגלית והמושג היה Scumbag). החלטתי לנסות ולחיות את ההיפוך הזה ומצאתי המון מקומות ביומיום שבהם אני "רע" שאני "לא טוב" וההיפוך הזה איפשר לי להרפות שם. להיות רע, לא להיות "רוחני". לכעוס מאוד על מישהו שחנה על המדרכה, על זה שחתך אותי בתור, ועל זו שאמרה לי מה אני צריך או לא צריך לעשות.
היכולת שלי לקבל את עצמי במקומות האלו הרגישה מאוד נכון. זה היה אמיתי, לא רוחני, לא נעלה, אמיתי, משחרר. ההתבוננות בכך שאני כועס עכשיו, או יותר נכון, יש בי כעס עכשיו. מעבר לכך גם הקבלה של המחשבה שאני לא מוכן לקבל את זה שאני כועס עכשיו הרגישה אמיתית. לא מתנגדת למציאות. פתאום המושג השחוק "לקבל את עצמך" קיבל איזה נופך מלא ונכון ולא היה משפט רוחני ריק ומתייפיף.
בדרך כלל אנו חיים את החוויות שאנו קוראים להן טעויות דרך התבניות שלנו, ההרגלים שלנו. אנחנו מרגישים רע על העבר, כועסים על עצמנו על מה שעשינו או אמרנו. לעיתים אנחנו מסבירים לעצמנו ש"צריך להרגיש רע כדי לעשות שינוי", "צריך להלקות את עצמנו כדי ללמוד להבא" .האם זאת האמת?האם אנחנו באמת לומדים דרך הסבל? האם זו למידה אפקטיבית? האם יתכן לימוד אחר, אפקטיבי ובונה יותר?
בחוויה שלי, היכולת להשתחרר מרגשות האשמה, מהצורך להיות "טוב" מאפשרת לי לגדול, ולקבל את כל האספקטים שבי. ועצם השיחרור הזה יכול לאפשר לי להיות טוב יותר, כי כשטוב לי, כשאני חופשי, אין מאמץ לנסות ולהיות טוב אלא זרימה של טוב. (זוכרים את הרגעים הקצרים האלו שהתרגשתם נורא, כשהרגשתם מאוהבים, כשהרגשתם מלאים, מוצפים באהבה, רוצים לחבק כל אדם וחיה ועץ? האם הייתם יכולים להיות כל דבר חוץ מטוב באותו רגע?).
בספר המתים והחיים הטיבטי מדובר רבות על רגע המוות, אחד התיאורים הוא העליה אל השמים ופגישה עם האור (אלוהים). בסיטואציה הזאת מראים לך את כל חייך ואתה נשפט לקראת החיים הבאים. עד כה זה נשמע די מוכר, מה שמפתיע הוא שבספר המתים והחיים הטיבטי נכתב שגזר הדין לא מגיע מיישות האור, שנראית אוהבת ומקבלת את האדם כפי שהוא אלה מהעומד למשפט, ממך. אלוהים סולח לך על כל דבר שאתה יכול לסלוח לעצמך. כלומר ברגע המוות ניתנת לך האפשרות לכפר על כל הטעויות שלך על ידי קבלתן. אני לא יודע איפה אתם בכל הסיפור הזה, אבל אני מתחיל להתאמן עכשיו. אני רק מקווה שזו לא טעות.
על כוסות מלאות וריקות
יש לי משחק שאני משחק עם הבת שלי, ליאור, באמבטיה. אנחנו אוחזים כל אחד כוס בידו ואני ממלא את הכוס שלי ממיימי האמבטיה ושופך לשלה. זה גורם לנוהר צחוק של אושר על פניה כל פעם מחדש. בשלב מסוים קלטתי שברגע שאני מפסיק למלא את הכוס שלה מתחלף האושר בתיסכול, "נו אבא תמלא לי שוב את הכוס" אומרות עינייה. החלטתי להדגים לה שגם היא יכולה למלא את הכוס שלה בעצמה, הרי אנחנו בתוך אמבטיה מלאה במים, והיא קלטה את העניין במהירות. בהמשך למדנו גם שגם היא יכולה למלא את הכוס שלי אם היא רוצה וגם זה ממלא אותנו באושר. ליאור עדין הכי אוהבת כשממלאים לה את הכוס אבל היא גם יודעת את מגוון האפשרויות האחרות ויודעת לשחק ולהנות מהן.
ואני נשארתי תוהה איפה המקומות שבהן אני מאמין שאני צריך שימלאו לי את הכוס ואיפה המקומות שאני מאפשר לאחרים למלא לי את הכוס מתוך ידיעה שאני יכול למלא אותה לבד.
יעדים לשנה החדשה
במסגרת יום כיפור לאלה (בת זוגי) ולי יש מנהג לשבת ולכתוב את היעדים שלנו לשנה החדשה. 3 נקודות לשיפור ו-3 נקודות לשימור. אלה נוהגת להיות ספציפית יותר ביעדים שלה ואני בדרך כלל כותב יעדים כללים. בשנה שעברה החלטתי להגדיר יעדים ספציפיים יותר והגדרתי כל חודש נושא אחר שבו אני רוצה להתעמק. לשמחתי, אוקטובר היה החודש של ביירון קייטי ומאז ההתעמקות הזאת (ופתיחת הקבוצות וכו') לא בדקתי יותר את היעדים. מעניין מה יהיו היעדים השנה.
כוחו של הרגע
בבי"ס של קייטי נחשפתי לאקהרט טולה, נראה שכולם מכירים אותו חוץ ממני, אופרה וינפרי כבר עשתה סדרת תוכניות איתו על הספר החדש שלו "עולם חדש" או "אדמה חדשה" ואצל גיסתי מצאתי את הספר שלו בגירסה העברית. אם גם אתם אאוט כמוני אני ממליץ בחום לקרוא את "כוחו של הרגע הזה". מצאתי בספר הרבה השראה וגם יותר ביסוס פילוסופי ללימוד של קייטי. או כמו שאמרו בבי"ס של קייטי. "אקהרט מלמד את המה וקייטי את האיך". אז ציטוט קצר מהספר בהקשר שלנו:
"אם אינכם רוצים להמשיך וליצור כאב לעצמכם ולאחרים ולהוסיף על הכאב מן העבר שעדין חי בתוככם, הפסיקו ליצור זמן, או לפחות לא יותר מן ההכרחי.....תמיד אמרו 'כן' לרגע הנוכחי. מה יכול להיות בלתי שפוי יותר מהתנגדות לחיים עצמם, המתקיימים עכשיו ותמיד עכשיו? הכנעו לקיים. אמרו "כן" לחיים והיווכחו כיצד החיים לפתע מתחילים לפעול למענכם, במקום נגדכם.
ונסיים בפו הדב (בתרגום ישיר)
"כשאתה מתעורר בבוקר, פו", שאל חזרזיר לאחר שתיקה ארוכה, "מהו הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"
"מה יש לארוחת בוקר?" אמר פו, " מה אתה אומר, חזרזיר?"
"אני אומר, אני תוהה איזה דבר מלהיב הולך לקרות היום?" אמר חזרזיר
פו הניד את ראשו בהרהור.
"זה אותו דבר", אמר פו
ועוד...מה דעתו של פו על שפעת החזירים (את הקומיקס מסתבר שאפשר לראות רק דרך האתר):
שנה טובה וגמר חתימה טובה
אשמח לתגובות, תהיות והגיגים.
אם ברצונכם להיות מוסרים מרשימת התפוצה אנא שילחו לי אימייל ואוריד את כתובתכם מיד. אתם מוזמנים לשלוח את הלינק הזה לחברים נוספים.
[1] למי שלא מכיר את העבודה של ביירון קייטי, העבודה עוסקת בשיחרור ממחשבות מכאיבות מהעריצו של ה"צריך" וה"חייב". בתהליך העבודה מגלה החוקר שניתן לשחרר כמות אדירה של מתח ואחיזה ולהגיע לתחושה של קלות, התרחבות, חופש בעזרת 4 שאלות והיפוכים. לפרטים נוספים אפשר להקליק כאן . במשך המאמר אני משתמש בחלק מהשאלות ובמושג "היפוך" שמדבר על היפוך המשפט אותו אני חוקר אלי.
