להיגמל
השבוע הגעתי במקרה לשפת הים בבית ינאי, הבת שלי, ליאור, בתקופת גמילה והיא החליטה דווקא במחלף הזה (ובעוד עשרה אחרים) שהיא צריכה פיפי :->
יצאתי מהאוטו והתחלתי ללכת יחף על החול הרך. השמש כבר נגעה במים ורוח נעימה עלתה מהים.
באותו רגע המחשבות שלי נעצרו. הרגשתי שקט, חופש, שלמות, לא היו שם בעיות או דברים שדורשים טיפול. רק דממה….
ברגעי השקט האלו אני תמיד תוהה, איך זה שאת רוב חיינו אנחנו מבלים בלעשות וכל כך מעט מהזמן מוקדש פשוט להיות?
כשאני חווה את רגעי השקט הללו אני אוהב להסתכל על המחשבות שלי. על הסיפורים שלי.
על כל הקולות שאומרים לי, אפילו שם על שפת הים, שצריך לשמור על הקטנה שלא תיפול.
ושאין לי בגדים להחלפה בשבילה וכבר מאוחר וכדאי ללכת הביתה ויש עוד המון עבודה לעשות ועוד ועוד ועוד.
וכשאני מתחיל להאמין למחשבות הללו. החיים חוזרים למסלולם הרגיל, ה"נורמלי".
אני מיד מרגיש את הגוף מתכווץ ומתכונן למשימה. הראש נוטה קדימה ומביט מטה והמבט מתחלף במשהו תכליתי. מעשי. פרקטי.
אז איך אפשר לחוות את השקט הזה רוב, אם לא כל הזמן?
אני זוכר איך לפני כמה שנים עשיתי ניסוי בעבודה.
העוזרת ניקתה את המשרד שלי
(כן, כן, הייתי נשאר עד שעות מאוד מאוחרת שם ב"כלוב הזהב") ולי לא היתה ברירה אלא לצאת החוצה לסיבוב קצר.
אני זוכר איך הרגשתי את התחושות הנעימות של הגוף שלי. את מגע הרגל על הקרקע. את הנשימות תוך כדי שאני מתרחק מהמשרד שלי.
ומיד כשהעוזרת יצאה מהמשרד הסתובבתי ושבתי לעבודה.
הדרך חזרה למשרד היתה "מעשית" חיפשתי את הדרך הקצרה ביותר לעבור את המטרים הספורים שביני לבין המשרד.
לא היתה שם שום הנאה מהרגע.הראש שלי כבר היה בפתרון הבעיה שעזבתי לפני דקה.
שוב עזבתי את ההווה וחייתי בדרך חזרה למשרד בעתיד. בסיפור על "מה עוד צריך להספיק" ו"חבל על הזמן" ו"צריך לעשות ולמהר"
קל מאוד לשכוח את הדממה ולהיות בעשייה.
אך אפשר גם, בקלות יחסית, לחזור לאותו מקום של התבוננות. של דממה. של שקט.
אך אפשר גם, בקלות יחסית, לחזור לאותו מקום של התבוננות. של דממה. של שקט.
וזה בדיוק מה שאני מלמד: את הדרך חזרה להיות, לחזור לאותו מקום בסיסי ועמוק של התבוננות
פשוט להיות….
באהבה
ירון
ירון
כתיבת תגובה