תקופת החגים חלפה עברה לה (למי שחזר לארץ לא מזמן, כמוני, קשה להתרגל למדינה בהפסקה למשך תקופה כל כך ארוכה. הכל מתחיל "רק אחרי החגים") וסוף סוף יכולים לחזור לעבודה בשמחה.
היום בעלון נדבר על גמישות ויוגה, על עלים ודאגות אחרות, פעילויות קרובות, ופו הדב כמובן.
גמישות ויוגה – הפכים או משלימים?
השבוע התקשרה אלי תלמידה חדשה וביקשה לבוא לשיעורי דארמה יוגה. לאחר בירור הפרטים היא סיפרה לי שבעבר לא העזה להתחיל ללמוד יוגה בגלל שהיא לא גמישה. מכיוון שכל אדם שני לו אני מספר שאני מורה ליוגה מודיע לי ש"הייתי שמח ללמוד אבל אני לא גמיש…" חשבתי שהגיע הזמן לעשות קצת סדר בדברים.
מה זה יוגה?
אם אשאל אתכם מה התמונות שעולות בראשכם כששואלים אתכם "מה זה יוגה?," אני מניח שרוב הנשאלים (מתוכם גם חלק ממורי היוגה) ידמינו אדם בתנוחה "לא טבעית" כלשהי.
(האם זה יוגה? האם אני מאושר יותר כשאני גמיש? – הדגמה של תנוחת הארבה)
הסיבה העיקרית למיקוד בעבודה על הגוף היא שכשמדברים על יוגה במערב (וגם כיום במזרח) מתכוונים בדרך כלל להאתה יוגה – שהוא האספקט הגופני של תירגול היוגה. האמת היא שתחום היוגה רחב בהרבה מעבר להאתה יוגה. מי שרוצה להרחיב את ידיעותיו בנושא מוזמן לקרוא את אחד המאמרים הישנים שלי על אספקטים שונים של היוגה .
האם צריך להיות גמיש כדי לתרגל יוגה?
התשובה, לדעתי, היא לא, ויתרה מכך תלמידים גמישים מאוד יכולים דוקא להתקשות בתירגול היוגה.
היוגה שאני מלמד נקראת דארמה יוגה והיא תהליך של עבודה עם הגוף לשחרור מתבניות מחשבתיות ורגשיות. הדגש בדארמה יוגה הוא להגיע למקום שבו אפשר לאתגר את הגוף ובאותו מקום, כשתבניות המחשבה הישנות מתעוררות לחיים ("אני לא גמיש מספיק", "אחרים יותר טובים ממני", "אני צריך להגיע יותר רחוק") להתבונן ולהרפות. התהליך הזה של התבוננות והרפיה מאפשר למתרגל לחוות את המקומות בהן המחשבות מספרות סיפור שאיננו נכון על עצמו. מקום שבו המחשבות אומרות "אתה צריך להיות יותר גמיש". האם זאת האמת? האם באמת אני צריך להיות יותר גמיש כדי להיות מאושר/בריא/שמח אם נתבונן לעומק יתכן ונמצא שהתשובה היא "לא". בשלב זה כשרואים שהמציאות שונה מהמחשבות (מה המציאות? אני גמיש בדיוק כפי שאני צריך להיות!) ההרפיה וההתבוננות מאפשר למתרגל לשקוע עוד יותר לתוך התנוחה ושוב להרפות ולהתבונן.
אותן מחשבות "אני צריך להיות יותר….", "אני צריך להיות פחות…." מופיעות גם מחוץ לשיעור היוגה (מי מאיתנו לא חשב את המחשבה הזאת השבוע למשל?) כך שההבדל המרכזי בין תירגול של האספקט הגופני של היוגה בלבד לבין תירגול "דארמה יוגה" הוא שהתירגול שלנו בתוך השיעור מאפשר לנו לתרגל הרפיה והתבוננות גם כשאנו קמים מהמזרון וחוזרים לחיי היום יום שלנו.
בעוד שבתרגול פיזי בלבד אנחנו יכולים להתקדם ולחוות יותר ויותר גמישות, מבחינת ההתפתחות שלנו כבני אדם לא השתנה דבר. בדרך ה"דארמה יוגה" אנחנו לומדים להתבונן ולהרפות (ודרך כך להעשות יותר גמישים כמובן) תוך דגש על היכולת שלנו לקחת את התירגול הזה וליישם אותו בחיינו.
אם נשאל את עצמנו מתי נהיה יותר מאושרים? כשנוכל לעשות תנוחת ארבה מושלמת(ראה תמונה למעלה)? או כשנוכל לשחרר מחשבות כגון: "הוא לא היה צריך להגיד לי את זה" או "היא היתה צריכה להתנהג אחרת". מה תהיה התשובה שלנו?
גמישות זה חסרון?
לעיתים כן. דוגמא טובה לכך היא אירנה, תלמידה שהתאמנה במשך שנים בפיתוח גמישות ללא מודעות בלימודי הבלט. באחד מהשיעורים שלנו אירנה שיתפה אותי בהבנה שעלתה בה: "אתה יודע" היא אמרה "אני יכולה לעשות שפאגט מושלם, אבל אני לא מצליחה להירגע בחיים שלי אפילו לא לרגע". עם תלמידים כמו אירנה יש להקפיד ולמצוא את התנוחות שמצליחות לאתגר אותם, שמאפשרות להן לחוות את התבניות הללו. כדי שגם הם יוכלו לחוות את הקושי ולהרפות לתוכו.
חוסר גמישות זה יתרון?
לא משנה אם הגוף שלך גמיש או לא גמיש מספיק לדעתך. תירגול של יוגה מודעת יכול לשפר את הגמישות, את הבריאות, את התחושה הפנימית ומעל הכל לאפשר לך לשחרר את כל אותם מקומות בהן אינך מקבל את המציאות כמות שהיא, תהליך שבחוויה שלי מביא לחווית אושר, שקט ושיחרור. אז למה אתם מחכים?
פו הדוב + הזמנה לאירועים
"הנה אדוארד הדב, והנה הוא יורד במדרגות. בום, בום, בום, נחבט בעורף, נגרר מאחורי כריסטופר רובין. זוהי למיטב ידיעתו, הדרך היחידה לרדת במדרגות, אבל לפעמים הוא מרגיש שמוכרחה להיות גם דרך אחרת – אילו רק היה יכול להפסיק לרגע לחטוף חבטות בראש ולחשוב עליה…." (מתוך הספר "פו הדוב")
אם גם אתם מוצאים את עצמכם שוב ושוב באותן סיטואציות כואבות, עם הילדים שלכם, ההורים, בן או בת הזוג, הבוס או עם עצמכם, מרגישים שמוכרחה להיות גם דרך אחרת. אני מזמין אתכם להתנסות ב"עבודה" של ביירון קייטי ולמצוא את הדרך לשחרור. הדרך לאהוב את מה שיש.
על עלים ודאגות אחרות
אדם אחד ליווה את חברו חזרה לביתו לאחר יום עבודה מתיש. הוא התבונן איך מארחו ממשש את אחד העלים בעץ שליד הכניסה ורק אז נכנס לביתו. למרות היום הקשה שעבר על המארח וההתמודדויות שעבר, הבחין האורח, שמיד בהיכנסו של המארח לביתו הוא נראה משוחרר, שמח ואוהב, הוא שיחק עם ילדיו צחק עם אשתו ועם חברו וכולם נהנו מערב נעים. למחרת בעת שיצאו לעבודה ראה החבר איך מארחו ממשש שוב את העלה בכניסה לביתו. בדרך לעבודה, שאל החבר את מארחו על מנהגו זה. השיב החבר: "בכל ערב אני לוקח את כל הדאגות שלי ומשאיר אותן על העלה בכניסה לבית, למחרת אני לוקח אותן שוב וכל בוקר מגלה שהדאגות שהשארתי שם אתמול בלילה קטנות הרבה יותר מאשר אלו ששם בבוקר".
כפי שכתבתי בעלון הראשון ביום כיפור אלה ואני כותבים את יעדי השנה שלנו. השנה, כשסיפרתי לאלה את הסיפור על העלה מחוץ לבית, החלטנו שהמקום שבו אנו מניחים את הנעלים בכניסה (כן, אצלנו משאירים את הנעלים בכניסה לבית) יהיה המקום שבו נשאיר את דאגות היום שלנו.
One day two monks were walking along a riverbank. “I would like to be a fish. They are so peaceful and happy!” the one monk exclaimed.“You are not a fish,” his friend said. “How do you know whether or not the fish are enjoying themselves?”
“You are not me,” the first monk said. “How do you know that I do not know that the fish are enjoying themselves?”
כתיבת תגובה